בש"פ 1339/00 עופר נמרודי נ. מדינת ישראל

1.בסוף שנת 1992 שכר העורר, והוא אז יושב-ראש מועצת המנהלים של העיתון "מעריב" ועורכו הראשי, וכן המנהל-הכללי של חברת "הכשרת היישוב", את שירותיה של חברת חקירות בבעלות רפי פרידן ויעקב צור. במהלך 1993 הזמין העורר מפרידן ומצור ביצוע האזנות סתר אסורות לשיחות טלפון ותשדורות פקסימיליה של עובדי העיתון המתחרה "ידיעות אחרונות". במאי 1994 נעצרו צור ופרידן כחשודים בביצוע האזנות סתר. או אז שילם העורר לשניים סכומי כסף שונים מידי חודש, ואף סיכם עימם להמשיך בתשלומים אלה עד לתום ריצוי עונשם אם בית-המשפט יטיל עליהם עונשי מאסר. בנוסף לכך העורר נשא בתשלומי שכר הטירחה של סניגוריהם באותה עת. בכך ביקש להניא אותם מלגלות בחקירתם כי הוא זה שהזמין מהם שירותי האזנות סתר.

צור, שביקש למנוע את העמדתו לדין, הסכים לחשוף את שמות המזמינים של האזנות הסתר. בינואר 1995 נערך עימו הסכם עד-מדינה, או אז סיפר על האזנות הסתר שהוזמנו על-ידי העורר.

לעומתו, פרידן לא חשף את שמו של העורר. בהכרעת-הדין שניתנה במשפטו של פרידן בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו מפי השופט זכריה כספי, הטעים השופט - אשר שלל את מהימנותו של פרידן - כי הוא "סירב במופגן להשיב על שאלות שנגעו במעורבותם של אחדים ממזמיני האזנות הסתר, למרות שהתובע ביקש לנקוט נגדו באמצעים בגין כך, והוא עמד בסירובו גם כאשר הבהיר לו [בית-המשפט] את משמעות הדבר לגבי מהימנותו".

פרידן הורשע איפוא בעבירות שיוחסו לו. בתאריך 28.9.98 נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל בתוספת מאסר על-תנאי.

בחקירתו במשטרה הכחיש העורר בתחילה בתוקף, כי הזמין מפרידן ומצור ביצוע האזנות סתר. אך בסופו של דבר הגיע להסדר-טיעון, שבגידרו הודה בתאריך 6.6.98 בכתב-אישום מתוקן, אשר כלל שמונה אישומים בהם יוחסו לו עבירות האזנות סתר שלא כדין, ואישום אחד בו יוחסה לו עבירה של שיבוש מהלכי משפט בשל תשלום הכספים לפרידן ולצור.

בתאריך 2.7.98 נגזרו על העורר על-פי הסדר-הטיעון 18 חודשי מאסר, מתוכם שמונה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, בצירוף קנס בסך 1,100,600 ש"ח.

בתוך כך, במהלך מאסרו ביקש פרידן למסור אינפורמציה למשטרה. על-יסוד דברים שמסר לה, נפתחה חקירה סמויה נגד העורר.

2.על רקע זה מואשם העורר היום בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בכתב-אישום בן שמונה אישומים, המייחס לו ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בעדות, הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת-אמונים בתאגיד, ומתן שוחד.

לפי כתב-האישום עשה העורר כל אשר ביכולתו, תוך שימוש בכספו ובקשריו ברשויות השלטון, כדי למנוע קיום הליכים נגדו בפרשת חקירת האזנות הסתר שבגינה כבר עמד לדין, ובהמשך כדי לשבש את החקירה של מעשי השיבוש שעשה בפרשה הראשונה.

על-פי הנטען באישום הראשון, ביוני 1996, לאחר שצור הפך לעד-מדינה, ביקש העורר מפרידן, תמורת תשלום של 685,000 דולר, לדאוג לחיסולו או להפללתו של צור, זאת כדי למנוע ממנו מלהעיד במשפט. העורר אף העלה בפני פרידן דרכים לביצוע האמור לעיל, שעיקרם היה הזמנתו של צור לעבודה באחת ממדינות דרום מזרח-אסיה, והתנקשות בחייו שם או הפללתו על-ידי השתלת סמים בכליו. העורר אף העביר לפרידן על-חשבון התשלום 85,000 דולר. פרידן, מצידו, החל בביצוע ההזמנה. הוא צירף אליו את מוקי גינוסר ועודד בן-דב. גינוסר פנה לצור, והציע לו לבצע בדיקות האזנה באינדונזיה תמורת 20,000 דולר ותשלום הוצאות. בעקבות פניה זו צור אף הגיש בקשה לבית-המשפט ולפרקליטות לאפשר לו לצאת מן הארץ. בקשתו אושרה, אך לאחר הגשת הבקשה החל צור לחשוד כי מבקשים להתנקש בחייו, וביטל את הנסיעה.

בשנת 1997 שידל המערער, על-פי הנטען באישום השביעי, את חברתו של צור, ריין מרכוס, למסור לו מידע שיש בו להפליל את צור בתמורה לתשלום 85,000 ש"ח והתחייבות להעסיקה בשלב מאוחר יותר. מרכוס נענתה להצעה. בתלונה שהגישה למשטרה סיפרה, תוך הסתרת קשריה עם העורר, כי צור איים עליה שלא להעיד להגנתו של העורר, וכן גילה לה, כי בהודעות שמסר במשטרה נגד העורר קיימים אי-דיוקים.

במהלך שנת 1998 שילם העורר לפרידן סכומי כסף גדולים כדי להבטיח שבעדותו כעד-הגנה במשפטו לא יפליל את העורר (האישום השני), עבור קלטת שבה פרידן הקליט אחת משיחות ההדחה שניהל עימו העורר כמפורט באישום השני (האישום השלישי), וכן עבור חזרתו של פרידן מדברים שמסר בתצהיר, שחיזק את הגנת רשת שוקן בתביעת דיבה שהגישה נגדה חברת הכשרת הישוב (האישום הרביעי). במכירת הקלטת לעורר סייע לפרידן ידידו, יגאל תם, אשר נטל מן העורר את התשלום בסך 400,000 דולר, ומסר לו את הקלטת.

ביוני 1999 העורר החל לחשוד כי פרידן עומד להפלילו, והוא פעל להשגת מידע על פרטי החקירה, שכאמור הייתה סמויה. לצורך כך, קשר קשר עם קציני משטרה בכירים בדימוס ובשירות פעיל - ניצב-משנה בדימוס ציון ששון, רב-פקד אריה סילברמן ופקד רחל דוידוביץ', עורכת-דין במקצועה - וקיבל מהם מידע שוטף על התפתחות החקירה נגדו. בתמורה למידע הורה העורר על העברת כל תיקי חקירות הביטוח מחברת הכשרת היישוב לחברת החקירות שששון היה שותף בה, לסילברמן הבטיח לממן הגנתו במשפט אם ייזקק לכך ועבודה אם פרנסתו תיפגע, ואילו לדוידוביץ' הבטיח באמצעות ששון, כי בתמורה למידע שתמסור לו ידאג לה לעבודה במקצועה. בנוסף לכך, באמצעות רוני גלוגאו, סוכן ביטוח של חברת הכשרת היישוב, שבעקבות פעילות בוועדים למען הסוהר והשוטר קשר קשרים חברתיים עם קציני משטרה בכירים, נפגש עם הניצבים יעקב רז ויאיר יצחקי, כדי לדלות מהם אם מתנהלת נגדו חקירה. העורר אף ניסה לפגוש את ראש אגף החקירות, ניצב יוסי סדבון, כדי לדלות מידע ממנו, אך הלה סירב (האישום החמישי).

במקביל נפגש העורר עם יגאל תם, שעשוי היה לסייע בעדותו לפרידן. העורר סיכם עם תם, כי אם תיפתח חקירה בעקבות הסכם עד-מדינה עם פרידן, יציגו אותו שניהם כסחטן. העורר אף שיכנע את תם לנסוע לארצות-הברית לזמן-מה, ומימן את כרטיסי הטיסה לו ולבתו, שהצטרפה אליו, שילם כספים לאשתו של תם, ובשיחות טלפוניות דיווח לתם על התפתחות החקירה. העורר שלח לתם עותק מארבע קלטות שפרידן מסר למשטרה, שבהן הקליט שיחות בינו לבין תם, למען יתכונן לחקירתו במשטרה, תיאם עם תם גירסות שיקריות, והניע את תם לדחות את שובו לישראל, עד אשר ידאג העורר - באמצעות קשריו במשטרה - לסגור את תיק החקירה (האישום השישי).

האישום השמיני דן בפרשה נפרדת. עניינו במאמציו של העורר להביא להגשת כתב-אישום נגד מתחריו העיסקיים, אנשי העיתון "ידיעות אחרונות", שתיק החקירה נגדם נסגר על-ידי הפרקליטות. לפי אישום זה, העורר, שידע שהמשטרה המליצה על העמדתם של יריביו העסקיים לדין, ביקש מששון ומניצב בדימוס אבי כהן למסור תצהירים המשקפים את עמדתם בעניין זה, והם עשו זאת. לעומת זאת, תת-ניצב שמעון שרביט, שגם אליו העורר פנה, סירב למסור תצהיר בשל הוראתה של פרקליטת המדינה בעניין זה. לאחר פנייה נוספת, הסכים שרביט למסור תצהיר תמורת 1,500,000 דולר. העורר היה מוכן לשלם סכומי כסף קטנים בהרבה, ובסופו של דבר החליט שרביט שלא למסור את התצהיר המבוקש.

3.כתב-האישום נגד העורר מבוסס על עדויות חמישה עדי-מדינה - פרידן, תם, גלוגאו, ששון ודוידוביץ' - וכן עדויות תומכות, ובכללן דברי העורר בשיחותיו הטלפוניות לארצות-הברית, שהוקלטו על-ידי המשטרה.

בחקירתו במשטרה לא הציג העורר גירסה משלו לראיות המפלילות, אלא בחר בזכות השתיקה.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט.

בא-כוח העורר, עורך-הדין דן אבי-יצחק, טען, בתשובה לבקשה, כי העורר היה קורבן לסחיטה על-ידי פרידן ותם, כי עדויות השניים לא נתמכות בראיות סיוע, וכי, על-כל-פנים, אין בעבירות שיוחסו לעורר - שהן תוצאה של מעשי הסחיטה - יסוד לחשש, כי אם ישוחרר ממעצר ימשיך בשיבוש מהלכי המשפט.

4.בית-המשפט המחוזי (השופט אריה אבן-ארי) בחן ביסודיות את חומר החקירה. בהחלטתו התייחס בפרטי פרטים לראיות שביסוד כל אחד משמונת האישומים. הוא מצא כי באישום בדבר הניסיון לרצוח את צור דברי פרידן אינם נתמכים בראיית סיוע, כך שתשתית הראיות אינה מספקת למעצר. כן קבע בית-המשפט, כי עובדות האישום השביעי, הנוגעות לתלונה שמסרה מרכוס נגד צור, אינן מצדיקות מעצר עד תום הליכי המשפט. מנגד, קבע בית-המשפט, כי ששת האישומים הנותרים בכתב-האישום מושתתים על חומר ראיות מספיק למעצר, וכי העובדות המפורטות בהם מקימות עילת מעצר ואף שוללות את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. וכך, בין השאר, נכתב בהחלטה:

עיון בכתב האישום ובחומר החקירה אשר הוגש לעיונו של בית המשפט מעלה כי הניסיונות לשיבוש הליכי משפט, הדחת עדים, הטרדת עדים ואף קניית מקורות אינפורמציה בתשלום שוחד - עוברים כבריח התיכון מתחילת כתב האישום ועד סיומו. הדבר הזה לכאורה מעיד על נחישותו של המשיב לפגוע בהליכי החקירה ובהליכים השיפוטיים תוך זלזול מוחלט בחוק...

אין מנוס מלקבוע כי בשחרורו של המשיב בשלב הזה ממעצרו, הרי קיים חשש סביר וממשי כי המשיב ישבש את הליכי המשפט וישפיע על עדים, כפי שהוא נהג בעבר. עצם היקף פעילותו של המשיב, ריבוי המעשים והצטברותם, משך הזמן בו בוצעו העבירות, התכנון, התחכום, התחבולות ודרך הביצוע, הביאו את בית המשפט למסקנה בדבר קיומו של חשש סביר לפעילותו של המשיב - במידה והוא ישוחרר ממעצרו בשלב הזה.

5.בגדר הערר שהגיש העורר על החלטה זו חזר עורך-הדין אבי-יצחק על טענותיו בבית-המשפט המחוזי. הוא טען, כי התשתית הראיתית שהציגה המדינה היא רעועה, והסביר כי דבריו של העורר לתם בשיחות הטלפוניות היו דברי התרברבות. עוד טען, כי על-כל-פנים אין היום כל חשש שהעורר, אשר שמו הוכפש ועוצמתו אבדה, ישבש את מהלכי המשפט. הסניגור הוסיף, כי העורר מוחזק בבית-מעצר מרוחק, וההסעה לבית-המשפט שבו יתקיים משפטו, אשר תתבצע על-פי הנוהל במרוכז עם עצירים אחרים, תחייב העברתו לקראת כל ישיבה במשפטו לבית-מעצר קרוב לבית-המשפט. לדברי הסניגור, הסעות תדירות אלה יפגעו ביכולתו של העורר להתגונן במשפטו.

בתשובתה לערר תמכה המדינה יתדותיה בנימוקי ההחלטה, ככל שנגעו לששת האישומים שבגינם החליט בית-המשפט לעצור את העורר. מנגד סברה המדינה, כי בית-המשפט טעה בהתייחסותו לאישומים הראשון והשביעי. לטענתה, עדותו של פרידן מסתייעת בדברי העורר בשיחות הטלפון לתם, ומכאן שקיימות ראיות לכאורה המספיקות גם לאישום בעבירה של ניסיון לרצח. כן נטען, כי הנעת מרכוס להגיש תלונה נגד צור, תוך הסתרת העובדה שהונעה לכך על-ידי העורר, שאף שילם לה בגין כך, מקימה עילת מעצר. לבסוף, הצהירה המדינה, כי למען הקל על העורר הוחלט להסיעו ישירות לבית-המשפט.

6.השאלה אם ניתן לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים, כאשר להרשעתו במשפט נדרשת ראיית סיוע (במובנה הטכני), ובחומר החקירה אין ראיה כזו, אינה פשוטה. שכן, ניתן לקבוע אם בידי התביעה מצוי סיוע רק באמצעות העמדתה של גירסת הנאשם אל מול הגירסה הטעונה סיוע. כאשר - כבמקרה שלפנינו - בחר נאשם בזכות השתיקה ולא מסר גירסה כלשהי, לא ניתן אף להעריך את יריעת המחלוקת. זאת ועוד: אם נאשם נמנע מלהעיד ואינו מוסר כל גירסה, יש בהימנעותו כדי לשמש סיוע במשפטו. גם שקריו של נאשם עשויים לשמש סיוע. על רקע זה קיימות בפסיקה גישות שונות. ראו, למשל, מצד אחד, ב"ש 276/86 מדינת ישראל נ' סיידה, פ"ד מ(2) 161, שם נפסק כי בהיעדר סיוע רב הסיכוי כי הנאשם יזוכה, וכי על-כן, באין ראיית סיוע אין לעוצרו עד תום הליכי המשפט. ומצד שני, בש"פ 1211/94 בוניפטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נפסק כי אין בהיעדר סיוע בחומר החקירה כדי להצביע, כשלעצמו, על סיכויי ההרשעה, אלא מן הראוי לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו.

7.בענייננו, לא מצאתי בדברי העורר בשיחות הטלפוניות, כשלעצמם, סיוע של ממש. מנגד, קיימות ראיות חיזוק לדברי פרידן בעדויות גינוסר, בן-דב וצור. אלא, שלדעתי, אין צורך להכריע בדיות הראיות באישום הראשון. שכן, כאמור לעיל, בית-המשפט המחוזי מצא, כי התשתית הראיתית, שעל-יסודה ביקשה המדינה לעצור את העורר, ככל שהיא נוגעת לכל אחד מששת האישומים הנותרים, מספקת למעצר. באשר לאישום הנוגע לתשלום למרכוס, לא היה מקום לבחון אותו כשלעצמו, אלא כחלק ממכלול כתב-האישום. בחינה זו מובילה למסקנה, כי הגם שייתכן שאישום זה, כשהוא עומד לעצמו, לא הצדיק מעצר, הרי שבהצטרפו למכלול הקימו אף עובדותיו עילת מעצר.

מנגד, קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי נמצאה תשתית ראיתית מספקת באישומים השני עד השישי וכן באישום השמיני מבוססת היטב, ולא מצאתי יסוד להתערב בה.

8.הטענה המרכזית שהעלה הסניגור הייתה, כי העבריינים העיקריים בפרשיות הנדונות בכתב-האישום הם פרידן ותם, שסחטו את העורר. בנסיבות אלה טען הסניגור, כי לא ניתן לסמוך על עדויותיהם אף לכאורה, וכי על-כל-פנים, יש לשקול את דבריהם המפלילים באספקלריה של מעשי הסחיטה שעשו כלפי העורר.

טענה זו אינה משכנעת.

מובן כי העורר לא היה נזקק לשלם לפרידן ולתם כספים, לו סבר כי הם אינם מסוגלים להפליל אותו, וכי אף לא ירצו לעשות כן גם אם לא יקבלו תשלום עבור שתיקתם. הטענה בדבר הסחיטה אינה אלא הפן השני של שיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות, והיא אינה מחלישה במאומה את עוצמת הראיות המפלילות. סירובו של פרידן לגלות בעדותו במשפטו, כי העורר היה מזמין האזנות הסתר, שבגינה קבע בית-משפט השלום שאינו מהימן, אף תומכת בדבריו כי קיבל תשלום עבור שתיקתו. גם הסניגור, בהתייחסו להודאת העורר בעבירת שיבוש מהלכי המשפט בכתב-האישום הראשון, הסביר כי היה מדובר במעשה סחיטה. לאמור, כי פרידן דרש כסף עבור שתיקתו. בכך כמובן לא נרפאה עבירת שיבוש מהלכי המשפט, שבה העורר הודה והורשע.

כאמור, עדויות פרידן ותם אינן עומדות לעצמן. כפי שבית-המשפט המחוזי הראה, הן נתמכות בראיות נוספות, ובכללן דברי העורר בשיחות הטלפוניות, שבהם מסר לתם על התפתחות החקירה. כאמור, העורר בחר בחקירתו בזכות השתיקה, ולא נתן הסבר לראיות המפלילות, לרבות דבריו לתם.

בנסיבות אלה, כאשר הראיות המפלילות הן ישירות, ספק בעיניי אם ניתן להסתמך על הסבר מפי הסניגור. אלא שיש לדחות את טענת ההתרברבות אף לגופה. עיינתי בתמלילי השיחות, ומצאתי כי מדובר בהעברת מידע על החקירה המשרת את עניינו של העורר, שביקש למנוע את תם מלשוב לישראל. המידע אף היה ברובו נכון, ואילו לגבי אותו מידע שהיה שגוי, סביר להניח כי דברי העורר מבטאים את אשר נמסר לו על-ידי מקורותיו במשטרה, כפי שהסביר באותן שיחות.

מכלול הראיות שעליו מבוסס כתב-האישום, מקים אפוא מארג ראייתי, שבהיעדר אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות מוכיח - אם לא ייחלש או ייסתר במהלך המשפט - את האשמות שיוחסו לעורר (למיצער, בשבעה אישומים) מעבר לספק סביר. ראו עמדתי בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בע' 166. ומקל וחומר, שחומר החקירה מקים סיכוי סביר להרשעה המספיק למעצר על-פי דעת רוב השופטים, שם, בע' 147, 151-150.

9.לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, ניתן להחזיק נאשם במעצר עד תום ההליכים, בין השאר, "אם קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי משפט ... או יביא להשפעה על עדים".

על התביעה להוכיח כי הנאשם המסוים עשוי לשבש את הליכי המשפט. בעניין זה כתבתי בבש"פ 537/97 גנימאת נ' מדינת ישראל,

פ"ד מט(3) 355, בע' 379, את הדברים הבאים:

"הנטל המוטל על התביעה ... אינו קל. אך זו משמעותה של זכות יסוד, וזו משמעותו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שניתן להטיל על אדם את המגבלה הקשה ביותר - שכן ענייננו בהגבלת חירות של אדם שלא הורשע, ובמקומותינו תנאי המעצר קשים מתנאי המאסר - רק במקרים שבהם עמדה המדינה בנטל הכבד להוכיח כי שחרורו של אותו אדם יעמיד בסכנה של ממש את שלום הציבור".

10.במקרה שלפנינו, נסיבות העבירות, כפי שעולות מחומר החקירה, מלמדות, כי העורר ניצל את העוצמה הרבה שהייתה בידיו, בשל עושרו, מעמדו כבעלים של עיתון חשוב ועורכו, וקשריו עם רשויות השלטון, כדי למנוע גילוי של מעשיו הפליליים. מעשי השיבוש וההדחה, שנמשכו גם לאחר הרשעתו בהאזנות סתר ובשיבוש מהלכי משפט, מקימים יסוד לחשש כי העורר, מצידו, נכון אף היום להמשיך במעשיו אלה, אם אך יהיה בכוחו למנוע הרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב-האישום. ברם, הרצון לשיבוש אינו מספיק. שכן, על החשש שייעשו מעשי שיבוש להיות סביר. על התביעה להראות, כי גם היום, לאחר שמעשי העורר התגלו ואנשי הרשות אליהם פנה נחקרו וננקטו נגדם הליכים משפטיים, והעורר התפטר מתפקידיו בעיתון "מעריב" ובחברת "הכשרת היישוב", קיים חשד סביר לשיבוש מהלכי משפט על-ידיו אם ישוחרר.

בעניין זה, אין להתייחס על-פי אותה אמת-מידה לכל 113 עדי-התביעה, רובם אנשי משטרה, ובהם המפקח-הכללי, רב-ניצב יהודה וילק, ראש אגף החקירות, ניצב יוסי סדבון, והקצין הממונה על חקירתו של העורר, תת-ניצב משה מזרחי. בעניין זה מסכימה אני עם הסניגור, כי התגובה החד-משמעית כלפי אנשי הרשות גרמה להתרחקות מופגנת שלהם מכל קשר עם העורר, ובדומה לשמשון לאחר שגולחו מחלפותיו סר כוחו מעליו כלפיהם. לעומת זאת, לא חל פיחות בעושרו של העורר. האמצעים הכספיים העומדים לרשותו, בהצטרפם לרצונו למנוע את הרשעתו, שנסיבות העולות מחומר החקירה מלמדות עליו, יוצרים חשש של ממש שלא ניתן להסירו על-ידי חלופת מעצר, כי העורר, אם ישוחרר, ינסה להשפיע על חמשת עדי-המדינה, שעל עדויותיהם מבוסס עיקרו של כתב-האישום.

11.בנסיבות אלה, ובשימי לנגד עיניי כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להחזיק נאשם במעצר רק כאשר אין מוצא אחר, הגעתי למסקנה כי על העורר להיות נתון במעצר עד לתום שמיעת חמשת עדי-המדינה. על המדינה - בהביאה עדיה - להקדים ככל הניתן את השמעתם של חמשת העדים האמורים. לאחר תום עדויות החמישה יהיה רשאי העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה, בהיעדר נסיבות חדשות, תידון בהנחה, כי אין יסוד לחשש להשפעה של העורר על עדי-התביעה הנותרים.

רשמתי לפניי גם את הצהרת המדינה, כי העורר יועבר ממקום מעצרו ישירות לישיבות בית-המשפט.

בכפיפות לאמור לעיל אני דוחה את הערר.