בש"פ 6663/00 מדינת ישראל נ. עופר נמרודי

בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב - בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- - בתשעים ימים נוספים, שמניינם מיום 26.9.2000. בתום שמיעת הטענות (ביום 25.9.2000) הוריתי להאריך את מעצרו של המשיב עד למתן החלטה בבקשה.

2.ביום 26.12.99 הואשם המשיב, לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשמונה פרשיות חמורות, בהן ניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, מתן שוחד והטרדת עדים בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען, ביצע המשיב את עבירותיו על רקע חקירה שנוהלה נגדו, בפרשה מסועפת של ביצוע האזנות סתר, שחלקו בה נחשף בעקבות מעצרם לחקירה (בשנת 1994) של החוקרים הפרטיים יעקב צור ורפי פרידן. בשנת 1998, עם סיומה של החקירה האמורה, הועמד המשיב לדין ובמסגרת הסדר-טיעון הורשע לפי הודאתו ונידון לשמונה-עשר חודשי מאסר, שמונה מהם לריצוי בפועל, ולתשלום קנס. החקירה בפרשת העבירות נשוא האשמתו הנוכחית של המשיב נפתחה במהלך תקופת מאסרו, בעקבות עדות נוספת שנמסרה למשטרה על-ידי פרידן. על חלקו בעבירות הנוספות, שנחשפו בעקבות התוודותו, הוענק לפרידן מעמד של עד-מדינה. זולת פרידן מונה רשימת עדי התביעה שבכתב האישום עוד מאה ושנים-עשר עדים. ביחס לארבעה מאלה (יגאל תם, קצין המשטרה ציון ששון, קצינת המשטרה בדימוס רחל דוידוביץ ורני גלגאו) העלתה החקירה, כי היו מעורבים בעבירות, ואף לארבעה עדים אלה הוענק מעמד של עדי-מדינה.

3.עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב קבע בית המשפט (השופט א' אבן-ארי), כי להאשמת המשיב, באישום הראשון, בניסיון לקשירת קשר לביצוע רצח, אין בידי המאשימה ראיות מספיקות להצדקת מעצר, וכן כי פרשת האישום השביעי אינה מקימה עילה מוצדקת למעצרו של המשיב. מאידך מצא בית המשפט, כי לעבירות שיוחסו למשיב בששת האישומים האחרים מצויה תשתית ראייתית לכאורית, כי האשמתו במסגרת אותם אישומים מקימה נגדו עילת מעצר, וכי הנסיבות בהן ביצע המשיב, כנטען, את העבירות האמורות שוללות את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בהקשר זה הטעים בית המשפט המחוזי, כי עיונו בחומר הראיות מעלה, כי המשיב ניסה לשבש את מהלכי משפטו, הדיח והטריד עדים ושילם שוחד במאמץ להשיג מידע חסוי מגורמים שהיו מעורבים בניהול החקירה. בנסיבות אלו, ומשעמד על הנחישות בה פעל המשיב במאמציו לפגוע בהליכי החקירה והמשפט, מצא השופט יסוד ממשי לחשש שאם ישוחרר ממעצרו ינסה המשיב להשפיע על עדי התביעה, במטרה לשבש את מהלכי משפטו, ככל שכבר עשה בעבר. לפיכך נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המאשימה והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

המשיב ערר על ההחלטה לבית-משפט זה, וביום 21.3.99 החליטה חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר, לדחות את עררו (בש"פ 1339/00 נמרודי נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 2000(1) 88). העיון בחומר הראיות ובטענות הפרקליטים הניח את דעתה, כי אין יסוד להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי, לא לעניין קיומה של תשתית ראייתית, ביחס לשבעה מתוך שמונת האישומים, ולא לעניין קיומה (בגדר שישה מן האישומים) של עילת מעצר, הנסמכת על החשש שאם ישוחרר ממעצרו ינסה המשיב להדיח עדים ולשבש את מהלכי משפטו. עם זאת נדרשה השופטת דורנר לטענת הסניגור, כי כוחו של המשיב להשפיע על עדים שוב אינו גדול כשהיה, הן על רקע לקחיו ממעצרו ומהעמדתו לדין והן לנוכח ההנחה שהאמצעים שנקטו רשויות האכיפה נגד אנשי-רשות, שהחקירה חשפה את קשריהם עם המשיב, ירתיעו את עדי התביעה במשפטו הנוכחי מכל מגע עימו. בהחלטתה נקבע כי טענה זו עשויה להתקבל ביחס לרוב עדי התביעה, אך לא ביחס לחמשת עדי המדינה. כדברי השופטת (בפיסקה 10 להחלטתה):

"בעניין זה, אין להתייחס על-פי אותה אמת-מידה לכל 113 עדי-התביעה, רובם אנשי משטרה - - -. מסכימה אני עם הסניגור כי התגובה החד-משמעית כלפי אנשי הרשות גרמה להתרחקות מופגנת שלהם מכל קשר עם העורר (המשיב - א' מ'), ובדומה לשמשון לאחר שגולחו מחלפותיו סר כוחו מעליו כלפיהם. לעומת זאת, לא חל כל פיחות בעושרו של העורר. האמצעים הכספיים העומדים לרשותו, בהצטרפם לרצונו למנוע את הרשעתו, שנסיבות העולות מחומר החקירה מלמדות עליו, יוצרים חשש של ממש, שלא ניתן להסירו על-ידי חלופת מעצר, כי העורר, אם ישוחרר, ינסה להשפיע על חמשת עדי-המדינה, שעל עדויותיהם מבוסס עיקרו של כתב האישום".

על רקע הבחנה זו, ותוך מתן ביטוי מודגש למגמה שיש למעט ככל האפשר במעצרי נאשמים, סיכמה השופטת (בפיסקה 11 להחלטתה) את טעמה העיקרי לדחיית הערר:

"בנסיבות אלה, ובשימי לנגד עיניי כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להחזיק נאשם במעצר רק כאשר אין מוצא אחר, הגעתי למסקנה כי על העורר להיות נתון במעצר עד לתום שמיעת חמשת עדי המדינה. על המדינה - בהביאה עדיה - להקדים ככל הניתן את השמעתם של חמשת העדים האמורים. לאחר תום עדויות החמישה יהיה רשאי העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה, בהיעדר נסיבות חדשות, תידון בהנחה, כי אין יסוד לחשש להשפעה של העורר על עדי-התביעה הנותרים".

4.החלטת השופטת דורנר, בעררו של המשיב, הגבילה את ההכרח במעצרו עד לנקודת זמן ברורה; היינו, עד לתום שמיעת עדויותיהם של חמשת עדי המדינה. בהחלטה נכללה גם הנחייה דיונית, כי בהבאת עדיה מוטל על המדינה להקדים ככל הניתן את השמעתם של חמשת העדים האמורים; על-מנת שלאחר סיום עדויותיהם יוכל המשיב לבקש עיון חוזר במעצרו, ובהיעדר נסיבות חדשות (שתצדקנה החלטה שונה) יוכל בית המשפט לקבוע את תנאי שחרורו. ביסוד הקביעה, כי המשיב יוכל לבקש עיון חוזר במעצרו, ניצבה מן הסתם ההנחה, שגביית עדויותיהם של חמשת עדי המדינה עשויה להסתיים לפני תום תקופת המעצר הסטאטוטורית. והדעת נותנת, שאילו נערכה התביעה כראוי, לניהולו של המשפט על-פי ההנחייה שנכללה בהחלטה האמורה, היה בידה לסיים מבעוד מועד את גביית עדויותיהם של חמשת עדי המדינה, מבלי להזדקק לבקשה שלפניי, להארכת מעצרו של המשיב.

יצוין כי עם פתיחת ההליך לפני בית המשפט המחוזי תיקנה התביעה את כתב האישום, כשהתיקון מתבטא בצירוף אישום נוסף (תשיעי במספר) לשמונת האישומים המקוריים. הוברר כי צירופו של אישום זה יאריך את עדותו של עד המדינה גלגאו, הדרושה לתביעה גם להוכחתו של אישום זה. אך הוספת האישום התשיעי לא פגעה באפשרות לסיים את גביית עדויותיהם של חמשת עדי המדינה לפני תום תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום. יתר על כן: גם החלטת התביעה להקדים לעדויותיהם של עדי המדינה את עדותו של תנ"צ מזרחי, שנטל חלק מרכזי בחקירת הפרשה - החלטה שעל-פניה הייתה ראויה וסבירה - לא גרעה, להערכתי, מן האפשרות האמורה. לא למותר גם לציין, כי השופטת ב' אופיר-תום, שמשפטו של המשיב מתנהל לפניה, עשתה כמיטב יכולתה לקידומו ולייעולו של ההליך: לא זה בלבד שהועידה לשמיעת המשפט שלושה ימים בשבוע, החל מסוף חודש מאי ועד לסיומו של המשפט, אלא אף הניעה את התביעה להודיע לסניגוריה מראש את סדר השמעתם של עדי המדינה, ולספק לה מידע אודות המוצגים שבדעתה להגיש במהלך עדותו של כל אחד מהם, על-מנת להקל על הסניגורים את הכנת החקירה הנגדית לעדים.

אלא שהתכנית שהותוותה על-ידי בית המשפט בפתח שמיעת המשפט השתבשה. על-פי התכנית אמורה הייתה פרשת הראיות להיפתח בסוף חודש מאי, אך משלא עלה בידי התביעה להעביר לסניגורים את כל חומר הראיות, נאלץ בית המשפט לדחות את תחילת השמיעה ליום 19.6.2000. זאת ועוד: לפי הסדר שנקבע מראש, הרי שבתום עדותו של תנ"צ מזרחי, היה על התביעה להשמיע (כראשון מבין חמשת עדי המדינה) את עדותו של יגאל תם, שבגדרה אמורה הייתה להציג הקלטות שונות שערך העד. דא עקא, שסמוך למועד העדתו של תם נודע לסניגוריה, שהמשטרה עיכבה תחת ידה (ולא הביאה אף לידיעת התביעה) חומר חקירה העשוי להיות רלוונטי להערכת אמינות ההקלטות. ובעקבות גילוי זה נאלץ בית המשפט לדחות את שמיעת עדותו של תם, כדי לאפשר לצדדים לעיין בחומר החקירה הנוסף ולמסור את הקלטות לבדיקות בידי מומחים. מהלך זה הביא לביטול חלק מן הישיבות המתוכננות ולהקדשת ישיבות אחרות לשמיעת עדים שונים, שלא מבין עדי המדינה. הפרעות נוספות למהלכו התקין של המשפט נגרמו על רקע המצאתו לסניגוריה, באיחור, של חומר חקירה שניגבה לאחר הגשת כתב האישום המקורי. ייתכן - כפי שטוענת התביעה - כי חומר זה, פרי חקירות שהסתעפו מחקירת הפרשה שביסוד האישומים, אינו נוגע ישירות לאישומים, ועל-כל-פנים אינו בעל משמעות רבה מבחינתה של הסניגוריה. ברם, מן הנתונים שהציג הסניגור, ושהתביעה לא חלקה עליהם, נובע, כי העתקי הודעות שניגבו בחקירות אלו (מהן המחזיקות עשרות דפים) נמסרו לסניגוריה חודשים אחדים לאחר גבייתן, ובעצם מסירת החומר בשיהוי כה ניכר היה כדי להכביד על הסניגוריה. תקלות אלו, ודומותיהן, שיבשו את מתכונתו המתוכננת של המשפט. מבין חמשת עדי המדינה עלה בידי בית המשפט לסיים, לפני סוף חודש ספטמבר, רק את שמיעת עדותה של העדה רחל דוידוביץ ולהתחיל (אף זאת שלא על-פי הסדר שנקבע מראש) בשמיעת עדותו של עד המדינה ציון ששון. הצדדים חלוקים בשאלה כמה ישיבות נוספות תידרשנה להשלמת עדותו של עד זה. אך דומה שאין ביניהם מחלוקת כי שמיעתם של שלושת עדי המדינה הנוספים (תם, פרידן וגלגאו) תצריך כמה עשרות ישיבות נוספות.

5.המדינה טוענת, כי מן הדין להאריך את מעצרו של המשיב. השיקול שמעיקרה הכתיב את הצורך במעצר - היינו, החשש שאם ישוחרר עלול המשיב להדיח את עדי המדינה בעדויותיהם - מחייב, לטענת המדינה, גם את הארכתו של המעצר. למשיב, כעולה מניסיון העבר, היו כוונה וכן יכולת לפעול, בדרכים מגוונות, להסטת מהלכי החקירה, להשגת חומר חקירה חסוי ולקיום מגעים סמויים עם העדים. ושחרורו מן המעצר מקים, להערכת המדינה, יסוד ממשי לחשש, שעד מהרה ישוב המשיב ויפעל לשיבוש מהלכי משפטו. המדינה אינה מתכחשת לעיכובים שחלו בשמיעת עדויותיהם של עדי המדינה. עם זאת טוענת היא, שהאחריות להתמשכות ההליך רובצת, לפחות בחלקה, גם לפתחה של הסניגוריה, שהתנגדויותיה (שלדעת התביעה, לא היו מוצדקות) לשמיעת עדותו של יגאל תם בישיבת יום 24.7.2000, ולשמיעת עדותו של ציון ששון בישיבת יום 4.9.2000, אף הן תרמו להתארכות ההליך. המדינה סבורה, כי אם יוארך המעצר, ניתן יהיה להשלים במהלך התקופה המוארכת את שמיעת עדויותיהם של לפחות רוב עדי המדינה.

הסניגורים כופרים בטענות אלו. לגישתם, האחריות לשיבוש לוח הזמנים של המשפט מוטלת, במלואה, על כתפי התביעה והמשטרה. לגוף העניין טוענים הסניגורים, כי החשש להדחת עדי המדינה, שבעטיו ציווה בית המשפט על מעצרו של המשיב בראשית המשפט, שוב אינו מהווה שיקול העשוי להצדיק את הארכת המעצר. ראשית, מפני שניתן להניח כי מעצרו הממושך עד כה ירתיע את המשיב מכל הפרה של תנאי השחרור, העלולה להחזירו למעצר; ושנית, מפני שבשלב הדיון בבקשה להארכת המעצר, לשיקולים התומכים במעצר שוב אין לייחס אותו משקל שיוחס להם בשלב הדיון בבקשת המעצר המקורית. כן כופרים הם בהערכת המדינה לגבי סיכויי התקדמותו של ההליך. גם אם יוארך המעצר במלוא התקופה המבוקשת, סבורים הסניגורים, לא יהיה בכך כדי לאפשר לבית המשפט להשלים את שמיעתם של כל או רוב עדי המדינה. לצורך זה תזדקק המדינה לבקשת הארכה נוספת, ובנסיבות העניין די, לדעתם, בכך כדי להוביל אף לדחיית הבקשה הנוכחית.

6.הנחת המוצא היא, כי בסמכותו להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים ראוי לבית המשפט לעשות שימוש רק במקרים שבהם כובד השיקולים המחייבים מעצר מכריע בבירור את הכף לחובת הנאשם. אין צריך לומר, והניסיון מלמד ומוכיח, כי סיום שמיעתם של משפטים מורכבים בתוך תשעה חודשים מהווה משימה קשה וסבוכה; והלוא יש משפטים, שבשל היקפם או מורכבותם כלל לא ניתן לסיימם בתוך התקופה האמורה. בדונו בבקשות להארכת מעצר מוטל על בית המשפט לייחס משקל גם לקשיים ולאילוצים, הכרוכים בשמיעתם של משפטים כאלה, ושהערכאות הדיוניות נאלצות להתמודד עימם מעשה יום ביומו. עם זאת, ובנתון להתחשבות בגורמים אלה, ההכרעה בבקשות להארכת המעצר חייבת להתבסס על התפיסה, כי הארכת מעצרו של נאשם, מעבר לתקופה הסטאטוטורית, היא בבחינת חריג לכלל שמכוחו זכאי הנאשם להשתחרר ממעצרו.

משפטו של המשיב הוא, ללא ספק, משפט מורכב. אלא שעוד בפתח ההליך הגביל בית-משפט זה את הצורך במעצרו לתקופה שתידרש לשמיעת עדויותיהם של חמשת עדי המדינה. הנחתו הייתה, כי את שמיעתן של עדויות אלו יעלה בידי בית המשפט המחוזי לסיים לפני תום תקופת המעצר הסטאטוטורית. דא עקא שההליך התארך יותר מן הצפוי, והגם שהאחריות לכך אינה מוטלת על התביעה בלבד, הנני מקבל את טענת הסניגוריה, שרובה ועיקרה של האחריות לכך אכן מוטלים על התביעה. הסניגור אומר, כי בנסיבות אלו מן הדין לדחות את בקשת התביעה ולהורות על שחרורו של המשיב. אף עליי מקובל, כי התארכותו הבלתי-מוצדקת של המשפט מהווה שיקול נכבד להצדקת השחרור. אלא ששיקול זה אינו ניצב לבדו, ובו בלבד אין כדי להכריע את הכף. שיקול נוסף, שעליי להביאו בחשבון, כרוך בהשפעה האפשרית שיכולה להיות לשחרורו של המשיב על גורל משפטו. המעשים שבעטיים עומד המשיב לדין, לפי מהותם ונסיבות ביצועם, הם חמורים ביותר; והחשש שהמשיב עלול ומסוגל לפעול, בדרכים שונות, למימוש מטרות פסולות כהדחת עדים ושיבוש מהלכי משפט, נלמד מן המעשים גופם. חשש זה, שהיה ממשי מאוד בפתח ההליך, לא הפך מאז לרחוק או תיאורטי; וגם אם עוצמתו נחלשה מאז, החשש עודנו ממשי, ובאיזון בינו לבין ההתחשבות בזכויותיו של המשיב, משפט הבכורה נתון לחשש שאם ישוחרר עלול המשיב לשבש את מהלכי משפטו.

7.מטעם זה הגעתי למסקנה, כי בשלב זה אין לאפשר למשיב להשתחרר ממעצרו. עם זאת נראה לי, כי בנסיבות העניין אין לשעות לבקשת המדינה במלואה, אלא יש להאריך את המעצר בשישים ימים בלבד. ייאמר מיד, כי אינני עושה כן בשל היותי סבור, כי יהיה זה ריאלי לצפות ששמיעת עדי המדינה תוכל להסתיים בתוך תקופת ההארכה הנוכחית. נהפוך הוא: כשלעצמי, הנני מעריך, כי גם הארכת המעצר במלוא התקופה המבוקשת לא הייתה מספיקה לסיום שמיעתם עד תום של עדים אלה. אלא שאת הצידוק בהארכה נוספת של המעצר יהיה נכון לבחון, בין היתר, גם לאור קורות מהלכו של המשפט מכאן ואילך; ובחינה זו מוצדק, לדעתי, לקיים בתוך תקופה יותר קצרה מתשעים ימים. הנחתי הינה, כי לקראת תום שישים ימי מעצרו הנוספים של המשיב תשוב התביעה ותפנה לבית המשפט בבקשה להאריך את מעצרו בתקופה נוספת, על-מנת לאפשר לבית המשפט המחוזי לסיים את גביית עדויותיהם של עדי המדינה, בעוד המשיב נתון במעצר. בדונו בבקשה זו יהיה על בית המשפט לבחון את קורות המשכו של ההליך, מעתה ועד למועד הדיון בבקשה. אם ייווכח כי המשפט התנהל כסדרו, ולא ישתכנע כי נגרע משקל החשש להדחת עדי המדינה שטרם העידו ולשיבוש מהלכי המשפט על-ידי המשיב, קרוב להניח כי ישעה לבקשת המדינה ויאריך את מעצרו של המשיב בתקופה שתיראה לו נחוצה לגמר שמיעת עדויותיהם של עדי המדינה. לא כן הדבר, אם גם בהמשכו של הבירור תיתקל גביית עדויותיהם של עדי המדינה בקשיים, שהתביעה תימצא אחראית לגרימתם; כי אז, לא מן הנמנע שמלפני בית המשפט תתחייב המסקנה, כי המשקל היחסי של הגורמים המכתיבים את האיזון הראוי, בין הצידוק להמשך המעצר לבין זכותו של המשיב שלא להיעצר עוד, נשתנה בינתים.

8.בשולי הדברים אבקש להעיר גם ביחס לתנאי העברתו של המשיב מבית המעצר, בו הוא כלוא, לבית המשפט ובחזרה. לנוכח טענות שהועלו לפניה בשלב הדיון בערר ביקשה השופטת דורנר לברר עניין זה. בתגובה הצהירה באת-כוח המדינה, והצהרתה נרשמה בשולי החלטת בית המשפט, כי המשיב יועבר ישירות ממקום מעצרו לבית המשפט. ממה שהובא לפניי עלה, כי בחלק מן המקרים הבטחה זו לא קוימה. ביקשתי אפוא וקיבלתי את תגובתה של נציבת שירות בתי הסוהר. מן האמור בתגובה אני למד, שככל שהדבר מתיישב עם סידורי ההובלה המקובלים ביחס לכלל העצורים, משתדל השירות שלא להלין את המשיב בתחנת הביניים לעצורים בדרכו מבית המעצר לבית המשפט ובחזרה. ברי שבסידורים המקובלים אין בידי בית המשפט להתערב. עם זאת אבקש להניח, שהממונים על קביעת תנאי מעצרו והעברתו של המשיב מודעים ומייחסים משקל לליקויים במצב בריאותו. אשוב ואזכיר, כי החומר הרפואי שהוגש לעיוני חסוי ואסור לפרסום.

9.אשר על כן הנני מחליט להיענות לבקשה בחלקה ומאריך את מעצרו של המשיב בשישים ימים שמניינם מיום 26.9.2000, או עד למתן פסק-דין במשפטו, לפי המוקדם מבין המועדים.