בש"פ 1353/16 מדינת ישראל נ. יונתן לוטין

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקבי ), במ"ת 33899-02-16, מיום 16.2.2016, בגדרה הוחלט להורות על שחרורו של המשיב למעצר בית, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום שהוגש נגד המשיב

2.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כעולה מעובדות כתב האישום, המשיב, שהינו וטרינר במקצועו, פנה אל חברו, ויקו אריה ינקו (להלן: ינקו ), וביקש ממנו לפגוע בירון דגן, וטרינר מתחרה (להלן: המתלונן ), בתמורה לסך של 20,000 ₪, על רקע סכסוך עסקי שהתגלע בין השניים. המשיב, כך נטען, הציג לינקו תמונות של המתלונן, וצייד אותו בשלל מסמכים העוסקים בניסויים בבעלי חיים, וזאת על מנת שמסמכים אלו יפוזרו בסמוך למקום שבו יותקף המתלונן, ובכך ניתן יהא להסוות כל קשר בין המשיב לבין התקיפה. על רקע זה, פנה ינקו אל בן חלפון (להלן:

חלפון ), אשר פנה בעצמו לשלושה אנשים נוספים (להלן: האחרים ), והללו קשרו יחד לפגוע במתלונן, בהתאם לבקשתו של המשיב. ביום 25.11.2015, בסמוך לשעה 01:00, התקשרו חלפון והאחרים אל המתלונן וסיפרו לו על חיה פצועה הנזקקת לטיפול בסמוך לאצטדיון כדורגל נטוש, על מנת לגרום למתלונן להגיע למקום, וזאת בהתאם להצעתו של המשיב, שהועברה אליהם על-ידי ינקו. משהגיע המתלונן למקום, תקפו אותו חלפון והאחרים, בין היתר בכך שהפילו אותו על הארץ, הכו אותו, בעטו בראשו ובפניו, והשליכו עליו אבנים. כתוצאה מן המעשים המתוארים לעיל, נגרמו למתלונן שברים באיברים רבים בגופו, חבלות נוספות ודימומים.

לטענת העוררת, במעשיו המתוארים לעיל גרם המשיב למתלונן, בצוותא חדא, חבלות חמורות, מתוך כוונה לגרום לו חבלות אלה.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המשיב, הוגשה בקשה להאריך את מעצרו, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה העוררת, כי נגד המשיב קמה עילת מעצר של מסוכנות לביטחון הציבור, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), וזאת בפרט לנוכח העובדה כי המשיב היה נכון לשלם סכום גבוה על מנת לפגוע במתלונן. בהמשך, ציינה העוררת כי המשיב נעצר במהלך החקירה הראשונית של האירוע, ושוחרר על-ידי בית המשפט המחוזי (עמ"י 50445-12-15), טרם שהתגבשה נגדו תשתית ראייתית, וזאת בשל החשש מפני הידרדרות במצבו הנפשי. ואולם, לשיטתה של העוררת, עובר להגשת כתב האישום נגד המשיב, מסר ינקו הודאה המפלילה, לכאורה, את המשיב במעשים המיוחסים לו, דבר שהקים תשתית ראייתית מספקת, לשם מעצרו בשלב זה.

ההליכים בפני בית משפט קמא

4.

בהחלטה, מיום 16.2.2016, ציין בית משפט קמא כי הצדדים אינם חלוקים על דבר קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב. ואולם, לשיטתו של בית משפט קמא ניתן להפחית ממסוכנותו של המשיב, באמצעות מעצר בית בתנאים מגבילים. למסקנתו זו הגיע בית משפט קמא, לאחר שנתן משקל רב לעובדה כי המשיב שוחרר, תחילה, על-ידי גורמי החקירה, למשך תקופה ממושכת, שחרור שהיה ללא תנאים מגבילים. עוד התחשב בית משפט קמא, בעובדה כי למשיב אין עבר פלילי; כמו גם בכך שמסוכנותו של המשיב אינה מכוּונת כלפי כלל הציבור, אלא שהיא ממוקדת במתלונן בלבד. לכך יש להוסיף, כך נקבע, את מצבו הנפשי הרעוע של המשיב, אשר גם בו יש כדי להפחית ממסוכנותו. לצד זאת, הורה בית משפט קמא על עריכת תסקיר מעצר עדכני בעניינו של המשיב, ועל עריכת דיון, ביום 2.3.2016, לאחר קבלת התסקיר האמור.

על יסוד האמור לעיל, הורה בית משפט קמא על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית הוריו, תוך שנאסר עליו לעשות כל שימוש במכשירי טלפון ובמחשב.

הערר

5.

העוררת הגישה את הערר שלפניי, במסגרתו טענה כי שגה בית משפט קמא בכך ששחרר את המשיב לחלופת מעצר, על אף חומרת העבירה המיוחסת לו; היותו היוזם של המעשים; ומעורבותו הרבה בתכנונם ובהוצאתם של המעשים אל הפועל. בשל כך, סבורה העוררת כי כל חלופת מעצר לא תסכון, על מנת להפחית ממידת מסוכנותו של המשיב. מעבר לכך, לטענת העוררת, לא היה מקום ליתן משקל רב לעובדה כי המשיב שוחרר לביתו, בראשית החקירה שהתנהלה נגדו, שכן שחרור זה נבע מן העובדה כי לא עמדה נגד המשיב, באותה עת, תשתית ראייתית מספקת. תשתית זו, כך נטען, התגבשה עם הפללתו, לכאורה, של המשיב, על-ידי ינקו. לבסוף, טענה העוררת כי אין במצבו הנפשי של המשיב, כפי שמשתקף מן הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לו, כדי להצדיק, כשלעצמו, את שחרורו של המשיב ממעצר.

תגובת המשיב

6.

בדיון שנערך בפניי, ביום 18.2.2016, טען המשיב, באמצעות בא-כוחו, עו"ד אלי כץ, כי אין הצדקה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. עו"ד כץ הדגיש את העובדה, כי המשיב שוחרר על-ידי המשטרה, לתקופה בת כחודשיים, לאחר תחילת החקירה נגדו, ולא הועלתה כל טענה על מעשים פליליים שביצע בתקופה זו. עוד נטען, כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי מסוכנותו של המשיב אינה גבוהה, לנוכח העובדה כי מסוכנות זו מופנית אך ורק כלפי המתלונן, כאשר המשיב לא תקף אף אדם בעצמו.

דיון והכרעה

7.

לאחר שבחנתי את הערר שלפניי, כמו גם את החלטתו של בית משפט קמא, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להתקבל, במובן הזה שהנני מורה על המשך מעצרו של המשיב לקראת הדיון שיתקיים בבית משפט קמא, כפי שיפורט להלן.

8.

בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי יש להורות על שחרורו של המשיב למעצר בית, וזאת בין היתר לנוכח העובדה כי המשיב שוחרר ממעצר, עוד בראשית החקירה. מעובדה זו למד בית משפט קמא, כי לעמדת העוררת, עוצמת המסוכנות הנשקפת מן המשיב אינה גבוהה. דעתי, בעניין זה, שונה. לטעמי, לא היה מקום ליתן משקל רב לעובדה זו, שכן בעניינו של המשיב חל שינוי נסיבות מהותי, לאחר הפללתו, לכאורה, על-ידי ינקו, בשלב מתקדם יותר של החקירה. הובהר, כי בראשית הדרך החליטה העוררת לשחרר את המשיב לביתו, מן הטעם שלא היתה ברשותה תשתית ראייתית מספקת לחובתו, אשר הצדיקה הגשת כתב אישום נגדו. ואולם, משהתווספה אמרתו של ינקו, אשר מפלילה, לכאורה, את המשיב במיוחס לו, קמה אותה תשתית ראייתית הדרושה לשם הגשת כתב אישום נגדו ולשם מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. משכך, לא חלה בענייננו, ההלכה שנקבעה, בין היתר, בבש"פ 932/89 אלטורי נ' מדינת ישראל (20.12.1989), אליה מפנה בא-כוחו של המשיב בטיעוניו, לפיה " יש לתת משקל רב בשעת הדיון במעצרו של נאשם לעובדה שהוא היה משוחרר בערובה או בלעדיה ".

אשר לשיקול בדבר מצבו הנפשי של המשיב, הרי שלטעמי יש להידרש ולבחון מצב נפשי זה על יסוד תסקיר המעצר שיוגש בעניינו של המשיב לבית משפט קמא.

9.

אשר על כן, דינו של הערר להתקבל, במובן זה שהמשיב יימצא במעצר בתקופת הביניים, עד לדיון שיתקיים בבית משפט קמא, ביום 2.3.2016, או בכל מועד נדחה אחר. מן הראוי, כי במסגרת דיון זה תיבחן שאלת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, או שחרורו בתנאים מגבילים, בשים לב לאמור בתסקיר המעצר שיוגש לעיונו. יש להניח, כי במסגרת התסקיר ייבחנו חלופות המעצר האפשריות, תוך התייחסות מקצועית למצבו הנפשי העדכני של המשיב.

כאמור, בשלב זה, יישאר המשיב במעצר, עד להחלטה אחרת שתינתן על-ידי בית משפט קמא.