בש"פ 2671/16 בש"פ 2671/16

ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.3.2016 במ"ת 33899-02-16 (כב' השופט ר' יעקובי ), בגדרה נקבע כי העורר ישוחרר למעצר בית מלא כשבכל רגע נתון יהיה עמו אחד ממפקחיו, תוך שהוא רשאי לצאת לחצר הבית לחצי שעה ביום בלבד לצורך טיפול בבנו הנכה.

רקע והליכים קודמים

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על-פי המתואר בכתב האישום, העורר, בעל מרפאה וטרינרית בבית שמש, פנה אל חברו ויקו אריה ינקו (להלן: ינקו ) בבקשה שיפגע בירון דגן (להלן: המתלונן ), וטרינר המפעיל מרפאה וטרינרית בבית שמש גם כן, בתמורה ל-20,000 ש"ח. כל זאת, על רקע תחרות עסקית בין העורר למתלונן. כמו כן, צייד העורר את ינקו בפתקים המתנגדים לניסויים בבעלי-חיים המזוהים עם ארגונים המקדמים זכויות בעלי-חיים, במטרה שאלו יפוזרו במקום התקיפה ויסוו את הקשר בין העורר לתקיפה. בהמשך, גייס ינקו את בן חלפון (להלן: בן ) ואחרים לביצוע התקיפה. ביום 25.11.2015, בסמוך לשעה 01:00, התקשרו בן והאחרים למתלונן ודיווחו לו על כלב פצוע הזקוק לטיפול דחוף, וזאת בהמלצתו של העורר שהועברה להם על-ידי ינקו. עם הגעת המתלונן למקום, תקפו אותו בן והאחרים, בין היתר, באמצעות בעיטות ומכות נמרצות בפניו ובכל חלקי גופו ובאמצעות יידוי אבנים. כמו כן, שברו בן והאחרים את מכשירו הסלולרי של המתלונן וגרמו לנזקים לרכבו. לבסוף, נמלטו בן והאחרים מהמקום בריצה, תוך שהם מפזרים את הפתקים. בעקבות התקיפה, נגרמו למתלונן חבלות ושברים רבים בכל חלקי גופו, הוא אושפז בבית החולים למשך שבוע ונאלץ לעבור ניתוח בידו השמאלית.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בה חלטתו מיום 16.2.2016, קבע בית המשפט המחוזי כי העורר ישוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים, כשבמקביל לכך ייערך תסקיר מעצר, וייקבע דיון ליום 2.3.2016 להמשך בחינת הליכי מעצרו של העורר. צוין, כי בבסיס החלטתו של בית המשפט מצוי שילוב של נסיבות שונות, וביניהן, העובדה שהעורר שוחרר ללא תנאים מגבילים במהלך חקירתו הראשונית, וזאת למשך תקופה ממושכת; שלעורר אין עבר פלילי; שמסוכנותו של העורר אינה מכוּונת כלפי כלל הציבור, כי אם ממוקדת במתלונן בלבד; ומצבו הנפשי הרעוע של העורר.

3.כלפי החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה (בש"פ 1353/16, השופט א' שהם ). ביום 18.2.2016 התקבל הערר, ונקבע כי העורר יוותר במעצר בתקופת הביניים, עד הדיון הקבוע ליום 2.3.2016. נקבע, כי אין בכך שהעורר שוחרר לביתו בשלב מוקדם של החקירה, כדי להעיד על עצמת המסוכנות הנשקפת ממנו, שכן בשלב זה לא הייתה בידי המשיבה תשתית ראייתית מספקת לחובתו. עם זאת, משחתם ינקו על הסכם עד מדינה עם המשיבה ומסר עדות מפלילה נגד העורר, התגבשה התשתית הראייתית הלכאורית להגשת כתב אישום ובקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים. עוד נקבע, כי יש להידרש ולבחון בשנית את מצבו הנפשי של העורר על-יסוד תסקיר המעצר שיוגש בעניינו.

4.מתסקיר המעצר שהתקבל בעניינו של העורר עלה כי העורר, בן 50, וטרינר, רווק ואב לשני ילדים בגירים, אחד מהם נכה צה"ל. צוין, כי העורר אינו בעל עבר פלילי וניהל חיים נורמטיביים עד למעצרו. שירות המבחן התרשם כי חווית המעצר מטלטלת ביותר בעבור העורר, וכי הוא מצוי בתחושות ייאוש ודכדוך נוכח מעצרו. העורר דיווח לשירות המבחן כי בנו הנכה תלוי בו מבחינה נפשית ופיזית, ואם הוא ייוותר במעצר או יאסר בהמשך, הוא חושש שבנו עלול לבצע מעשה אובדני. באשר למצבו הנפשי שלו – העורר דיווח כי התכוון לבצע מעשה אובדני, אך נוכח בקשות משפחתו שינה דעתו והחל לאכול מעט. שירות המבחן התרשם כי העורר חווה משבר אותנטי ומתקשה להסתגל לתנאי המעצר. בשקלול הנסיבות הוערך, כי קיימת רמת סיכון נמוכה להישנות העבירות מצד העורר. לאחר שהתרשם לחיוב מהמפקחים המוצעים, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית בביתו, בפיקוח הוריו ואחותו. עוד הומלץ כי לכשיידרש, יוכל העורר לצאת, בליווי אחד ממפקחיו, ללוות את בנו לטיפול רפואי בין השעות 16:00-10:00.

5.בדיון שהתקיים ביום 2.3.2016, לאחר קבלת התסקיר, עמדה המשיבה על בקשתה למעצר העורר עד תום ההליכים, בעוד שהעורר עתר לתנאים מקילים מאלו שהומלצו על-ידי שירות המבחן, שיאפשרו לו לצאת לעבודה במרפאתו. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מאותו היום, כי העורר ישוחרר למעצר בית מלא בביתו שבמושב טל שחר, בפיקוח הוריו ואחותו, כאשר יהיה באפשרותו לצאת לחצר ביתו למשך חצי שעה ביום לצורך הטיפול ההידרותרפי של בנו, כמו גם לטיפולים רפואיים עם בנו, בליווי אחד המפקחים, לאחר מתן הודעה מתאימה מראש ובכתב לפרקליטות. מכל מקום, נדחתה בקשת העורר לאפשר לו לצאת גם לעבודתו. בית המשפט הבהיר כי החלטתו נסמכת על שילוב של מספר שיקולים, בין היתר, העובדה שבית משפט זה לא הורה על מעצרו עד תום ההליכים כי אם על מעצר לתקופת הביניים שעד להגשת התסקיר בלבד; התסקיר החיובי בעניינו של העורר; והשפעתו המרתיעה של המעצר על העורר עד כה.

כלפי החלטה זו הגיש העורר את הערר דנא.

הערר

6.לטענת העורר, היה על בית המשפט המחוזי לאפשר לו לצאת לעבודתו, ולהגביל את מעצר הבית לשעות הלילה לכל היותר. לגישתו, לא ניתן משקל מספק לכך שהעורר אינו מואשם בפגיעה פיזית במתלונן, נתון שיש בו כדי לשנות מההגבלות הפיזיות שהוטלו על העורר במסגרת החלופה אליה שוחרר. עוד נטען, כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות של העורר, בין היתר, עברו הנקי, התרשמותו החיובית של שירות המבחן בתסקיר המעצר והעובדה שמעצרו הנוכחי היווה גורם מרתיע משמעותי מבחינתו. העורר מדגיש, כי בין מעצרו הראשוני לבין המעצר המחודש, היה משוחרר ללא כל תנאי מגביל במשך כחודשיים, במהלכם אף עבד במרפאתו. לגישתו, משהמשיבה לא דרשה אז את הרחקתו מהמתלונן, היא מושתקת מלטעון עתה שהעורר מסכן את המתלונן. לפיכך, מבקש העורר לקבל את עררו ולאפשר לו להמשיך לעבוד במרפאתו. עוד מבקש העורר, שיבוטל מעצר הבית המלא ויומר בצו הרחקה מהמתלונן, ולחלופין להורות על מעצר בית לילי בלבד בגדרו יהיה רשאי העורר לשהות בכל שטחי המשק שבבעלות הוריו ולא בביתו בלבד, כאשר הוא אינו נתון בפיקוח צמוד.

בדיון בערר הדגיש בא כוח העורר כי הקושי העיקרי של העורר ביחס למגבלות בהן הוא נתון מתייחס לחוסר האפשרות לעבוד. העורר מציע שיתאפשר לו לעבוד כשאחד הערבים נמצא כל העת עימו, הן במרפאה והן בדרך מביתו למרפאה וחזרה. נטען גם כי מי שלכאורה מקשר בין העורר לבין העולם העברייני הוא עד המדינה העצור. בנוסף, הגיש העורר אסופה של מכתבי הערכה בחתימת עמיתים למקצוע של העורר.

7.מטעם המשיבה לא היתה התייצבות בדיון בערר נוכח עיצומי הפרקליטים.

8.המתלונן מסר בדיון כי הוא חושש לשלומו הפיזי והנפשי אם יותר לעורר לצאת מביתו, במיוחד משום שמרפאת המתלונן סמוכה למקום בו מצויה מרפאת העורר.

דיון והכרעה

9.הפרשה הנדונה חריגה במאפייניה. מצד אחד העורר מצטייר מתסקיר המעצר וממכתבי ההערכה והתמיכה של עמיתיו למקצוע כאדם נורמטיבי, תורם לחברה ונדיב. העורר גדל ופעל בסביבה נורמטיבית ונראה כי מערכות היחסים בהן הוא נתון תקינות ומצביעות על אדם הרחוק עד מאד ממעורבות בפלילי. בנוסף, נראה שהפרשה גרמה לעורר למשבר נפשי לא קל, מלווה במחשבות אבדניות.

מאידך גיסא, המיוחס לעורר, שנקודת המוצא לגביו, לעת הזו, היא שיש בידי המשיבה ראיות להוכחתו, הוא מעשה חמור עד מאד. מבחינה מסוימת אחריותו של העורר לפגיעה הפיזית במתלונן עולה אף על זו של מבצעי התקיפה בפועל, והסיכון הנשקף ממנו רב יותר, שכן רקיחת מזימה כלפי המתלונן יכולה להתבצע גם כשהעורר מורחק פיזית ממנו. כידוע, חלק מהשיקולים בהליכי מעצר ושחרור נוגעים לצורך להגנה על הציבור, ובכללו, באופן מיוחד, על המתלונן. במקרה דנא, דווקא הסתירה החזיתית שבין עברו של העורר ואישיותו, כפי שהיא משתקפת מעבר זה, לבין המעשה המיוחס לו מחייבת נקיטת משנה זהירות. שכן, לכאורה לא ניתן עוד לצפות את מהלכיו של העורר. לפיכך נראה כי בית המשפט כבר הלך כברת דרך משמעותית לקראת העורר כאשר הוא שוחרר ממעצר, גם אם בתנאים מחמירים. לא שוכנעתי כי, לפחות לעת הזו, יש מקום להקל עוד בתנאים. ככל שיחול שינוי בנסיבות, ובפרט בכל הנוגע למצע הראייתי שביסוד האישום, יהיה מקום לבחון שוב את נחיצותם של תנאי השחרור במלואם.

הערר נדחה.