בש"פ 1355/15 יששכר טביב נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' שריזלי ) מיום 25.1.2015 אשר קיבל בחלקו את ערר המדינה בעניין תנאי חלופת המעצר בה נתון המבקש.

1.

נגד המבקש הוגש בחודש אוגוסט 2014 כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש, אי השארת פרטים בתאונה בה נגרם נזק לרכב אחר, אי ציות לתמרור 402, נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בתוקף. על פי הנטען בכתב האישום, סמוך לחצות ביום ה-13.8.2014 נהג המבקש ברכבו בעיר גבעתיים סטה ימינה מכיוון נסיעתו, פגע ברכב וגרם לו נזק. לאחר מכן המשיך המבקש בנסיעה לתוך גן ציבורי, יצא ממנו ופגע ברכב נוסף וגרם גם לו נזק. בהמשך נצפה המבקש ברחוב אחר בעיר גבעתיים כשהוא נוהג בניגוד לכיוון התנועה ונעצר על-ידי שוטר. מבדיקות שנערכו למבקש עלה כי הוא נהג בשכרות, ובבדיקת נשיפה נמצאו בגופו 845 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף. עוד עלה כי המבקש נהג בזמן פסילה, שכן ביום 6.1.2014 נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך ארבע שנים בהליך פלילי אחר שנוהל נגדו. המבקש הודה באישומים המיוחסים לו וההליך מצוי עתה בשלב הטיעונים לעונש.

2.

עם הגשת כתב האישום, קיבל בית משפט השלום לתעבורה את בקשת המדינה והורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו וכחודש לאחר מכן, ביום 16.9.2014, התקבלה בקשת המבקש ובית המשפט הורה על שחרורו לחלופת מעצר במעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני ובפיקוח של אשתו ובתו. כחודשיים לאחר מכן, עתר המבקש כי יתאפשר לו לצאת ממעצר הבית לחלונות זמן מסוימים על-מנת שיוכל לרצות עונש של 47 ימי עבודות שירות שנגזרו עליו בהליך אחר. בית משפט השלום לתעבורה דחה את הבקשה ובהמשך נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו. נוכח אי-יכולתו של המבקש לרצות את עבודות השירות שנגזרו עליו, החליט הממונה על עבודות השירות להפקיע את צו עבודות השירות שנגזרו עליו. המבקש הגיש עתירת אסיר על החלטתו של הממונה ובמקביל הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר בתנאי מעצרו. הבקשה הנוספת לעיון חוזר בתנאי המעצר נדחתה על-ידי בית משפט השלום לתעבורה אולם בדיון שנערך ביום 23.12.2014 בערר שהוגש על ההחלטה, החליט בית המשפט המחוזי כי הדיון בבקשה יוחזר לבית משפט השלום לאחר שיוגש תסקיר מעצר בעניינו של המבקש. זמן קצר לאחר מכן, ביום 20.1.2015, החליט בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד, כי עתירת האסיר של המבקש תישמע לאחר שבית משפט השלום יחליט בבקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר וציין כי הפסקת עבודות השירות לא תהווה שיקול בהחלטה, שכן אלו הופסקו בשל החלטת בית משפט השלום.

ביום 22.1.2015 החליט בית משפט השלום לתעבורה להקל בתנאי המעצר של המבקש כך שמעצר הבית המלא בו היה נתון יומר במעצר בית לילי בלבד. המדינה הגישה ערר על ההחלטה, וביום 25.1.2015 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' שריזלי) את הערר בחלקו בקובעו כי "על המסוכנות, על חומרת המעשים והעונש שניצב לפניו המשיב – אין צורך לחזור, אלה ברורים מכוח השתלשלות האמור הן בבקשה למעצר עד תום ההליכים והן בנימוקי הערר". בית המשפט הוסיף וקבע כי שחרור המבקש ממעצר הבית המלא, הגם שבפיקוח, הוא שחרור מרחיק לכת ומשכך קיבל בחלקו את ערר המדינה והורה על הותרת המבקש במעצר בית מלא תוך מתן אפשרות לצאת לטיפול בחסות שירות המבחן בימים ג' ו-ה' ולשעתיים של התאווררות בימי השבוע האחרים (עמ"י 48868-01-15). נוכח החלטת בית המשפט המחוזי, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את עתירת האסיר שהגיש המבקש וקבע כי עליו להתייצב לריצוי יתרת מאסרו ביום 1.3.2015. יצוין, כי ביום 26.2.2015 עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים וביקש לדחות את מועד ריצוי עונש המאסר בציינו כי טיעוניו לעניין העונש עתידים להישמע באותו יום וכי ישנה אפשרות כי עונש המאסר על-תנאי שנגזר עליו בעבר יוארך ויושתו עליו עבודות שירות. עוד הפנה המבקש לכך שהגיש את הבקשה דנן לבית משפט זה. בית המשפט לעניינים מנהליים נעתר לבקשה וקבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.3.2015, אלא אם תינתן החלטה המאפשרת את ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות.

3.

מכאן הבקשה דנן, בה טוען המבקש כי יש מקום לקבלת רשות הערר משיקולי צדק. לטענתו, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.1.2015 תיאלץ אותו לרצות את יתרת ימי עבודות השירות במאסר, והדבר יקטע את ההליך השיקומי בו הוא נתון ותפגע בזכותו לסיימו. עוד הוא טוען כי בית המשפט המחוזי סטה מהמתווה שנקבע בהחלטה בערר מיום 23.12.2014 וכן בהחלטת הביניים בעתירת האסיר מיום 20.1.2015, אשר לשיטתו כיוונו למעשה את בית משפט השלום להקל בתנאי מעצרו של המבקש. משכך, טוען המבקש, החלטת בית המשפט המחוזי יוצרת חוסר וודאות וחוסר אמון במערכת בתי המשפט. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי לא הביא בחשבון טענות נוספות שהציג ובהן נסיבותיו האישיות המשפחתיות והכלכליות קשות. לבסוף, מציין המבקש כי ביום 26.2.2015 צפויים להישמע הטיעונים לעונש בהליך המתנהל נגדו.

4.

דין הבקשה להידחות. סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , קובע כי ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר ברשות בלבד. כפי שנפסק לא אחת, רשות זו לערור בענייני מעצר תינתן רק במקרים המעלים סוגיות בעלות חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת, החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש (ראו למשל: בש"פ 2182/14 פלוני נ' מדינת ישראל (27.3.2014)). טענותיו של המבקש אינן מעלות סוגיה בעלת חשיבות מסוג זה והן מתמקדות למעשה בדלת אמות עניינו הפרטני. אמנם, ייתכנו מקרים המעלים נסיבות חריגות ומיוחדות העשויות להצדיק מתן רשות לערור, וזאת אף אם לא מתעוררת בהם שאלה עקרונית החורגת מעניינו של המבקש (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (17.4.2011)) אולם לא מצאתי כי נסיבותיו של המקרה דנן כה חריגות ומיוחדות עד כי יש מקום ליתן למבקש רשות ערר.

למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. כפי שנקבע בהחלטת בית משפט השלום מיום 25.1.2015, המבקש הודה במעשים המיוחסים לו בכתב האישום ואלו כשלעצמם מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. לכך יש להוסיף את עברו התעבורתי המכביד המפורט בבקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים, הכולל 39 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה ובהן עבירה של נהיגה בשכרות, אשר בה הורשע זה מקרוב (ביום 6.1.2014). אמנם, יש ממש בטרוניית המבקש כי כתוצאה מהחלטת בית המשפט המחוזי יהא עליו לרצות מאסר בפועל בגין יתרת התקופה שאותה היה עליו לרצות בעבודות שירות. אולם, בניגוד למשתמע מטענותיו, אין לו זכות קנויה להקלה בתנאי מעצרו אך בשל רצונו להימנע מהפקעת צו עבודות השירות שנגזרו עליו בהליך אחר. כמו כן, ובניגוד לטענותיו לא משתמע מהחלטת בית המשפט המחוזי או מהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים כי "כיוונו" את בית משפט השלום לתעבורה לקבל את בקשתו ולבסוף יצוין כי בית המשפט המחוזי, היה ער להשלכות של החלטתו האמורה על המבקש, אך ערך איזון ראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין והגיע לתוצאה שאליה הגיע ואשר בה אין מקום להתערב.

הבקשה נדחית.