בש"פ 1362/11 אייל כנפו נ. מדינת ישראל

שני העוררים שבפני, אייל-מרדכי כנפו ואליעזר כלפון, עומדים לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באשמה של קשירת קשר לייבא סם מסוג "קוקאין" לישראל. על-פי המתואר בכתב-האישום, תוכנית הקשר – לה חברו מספר שותפים, החלה נרקמת במחצית 2010, ובגדרה הוצע להסליק בתוך סחורה המיובאת דרך ירדן, כמות שבין ששה לעשרה ק"ג של הסם המסוכן. רק בהמשך התברר לקושרים כי בקרבם פעל סוכן משטרתי סמוי, אשר הוביל לחשיפת הפרשה וממילא לסיכול התוכנית.

בקשת המשיבה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, לא נענתה בשל שביתתם של פרקליטי המדינה, אשר מנעה את הצגתה בפני בית-המשפט המחוזי של תשתית הראיות שלחובתם. העוררים שוחררו, אפוא, למעצר-בית בתנאים מגבילים. ברם, אף לאחר שתמה השביתה והפרקליטים שבו לעבודתם, מאן בית-המשפט המחוזי ( כבוד השופט צ' קפאח ) לשנות מהחלטתו, ונימק זאת בכך ש"סיום שביתה בתאריך אקראי לחלוטין, אינו מהווה נסיבה חדשה ואינו יכול להקים מסוכנות" (החלטה מיום 10.1.11). ככל שירדתי לסוף דעתו של השופט המלומד של בית-משפט קמא, כוונתו היתה לכך שאם לא ראתה המדינה בסיכון הנשקף מהעוררים טעם מספיק להתייצב לדיון חרף השביתה, הרי שבסיום השביתה כשלעצמו אין כדי להקים סיכון כאמור.

בערר שהובא בפניו ביום 16.1.11 הפך בית-משפט זה את ההחלטה, והורה על השבת הענין לבית-המשפט המחוזי כדי שיבחן את שאלת המעצר לגופה, על כלל היבטיה (בש"פ 301/11, כבוד השופט ע' פוגלמן ). כך עשה בית-המשפט המחוזי ביום 15.2.11, בהחלטה בה קבע כי השיחות שהתקיימו בן העוררים לבין הסוכן המשטרתי חושפות את דבר הקשר לייבוא הסם, ומקימות את הבסיס הראיתי לאשמתם. באשר למסוכנות נקבע כי עברם הפלילי המכביד של העוררים, בגינו אף נגזרו להם עונשי מאסר בשל עבירות דומות, ודבקותם בתוכנית הקשר הנוכחית, מצביעים על דפוס מסוכן של התנהגות, שמענה יחיד יימצא לו - מעצר מאחורי סורג ובריח.

על כך נסב הערר שבפני, ובו טוענים העוררים תחילה כי אין די ראיות לאשמתם. להשקפתם, החומר שהוצג – בדבר מגעים ראשוניים בין המעורבים וקיומן של "בדיקות היתכנות" למימושה של התוכנית הפלילית – מצביע לכל היותר על ניסיון או על תיווך לקשירת קשר, אך לא על השתכללותה של עבירה מוגמרת. למעשה, את החלק הדומיננטי בפרשה מילא לא אחר מהסוכן המשטרתי, אך מאמציו לא הבשילו מעולם לכלל תכנית, ולראיה – מאז פגישתם האחרונה של הקושרים ועד למעצרם חלפו חודשיים תמימים, שבהם לא התקדמה התוכנית כלל. לחלופין, בחלוף הזמן יש כדי להעיד על חזרתם של הקושרים מכוונתם המקורית, באופן המקים להם פטור עקב חרטה (סעיף 28 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). באשר למסוכנות, מלינים העותרים על כך שבית-המשפט נמנע בהחלטתו מלבחון, באמצעות תסקיר של שירות-המבחן, חלופת מעצר, דוגמת זו בה הם שהו במשך חודשיים במהלך שביתת פרקליטי המדינה. הם מוסיפים ומציינים כי חלק מן הקושרים בפרשה נידונו לעונשי מאסר קלים יחסית, שגם בהם יש להעיד על הסיכון הנמוך הנשקף מן המעורבים כולם.

טענות אלו לא אוכל לקבל, ומכאן שסבורני כי לא הוכח יסוד להתערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. חומר הראיות שהוצג לבית-המשפט המחוזי, ובו עיינתי גם אני, מצביע על העוררים כמי שלקחו חלק מרכזי ופעיל במגעים ובתיאומים לקשירת הקשר. אין כל בסיס למסקנה כאילו הם נגררו על-כורחם לתוכנית הפלילית או שימשו כלי-שרת בידיו של הסוכן המשטרתי. מן השיחות שניהלו עם הסוכן, עולה כי תוכנית הקשר הייתה בשלבי גיבוש מתקדמים, ואם היא לא יצאה אל הפועל לסופם של דברים, לא היה זה בשל היותה תוכנית בוסר המצויה בחיתוליה, כי אם בזכות תושייתם של גורמי האכיפה. ראיות-לכאורה יש, אפוא, די והותר. ובאשר למסוכנות, הרי שמדובר במי שהתמידו במאמציהם לייבא לישראל סמים קשים, ואף עונשי מאסר קודמים לא הרתיעו אותם מלשוב לסורם. הרישום הפלילי שלחובתם של שני העוררים

מגלה, בנוסף, את דבר מעורבותם בשורת עבירות אחרות, ומכאן שהסיכון הנשקף מהם לציבור מחייב את המשך מעצרם.

מטעמים אלה איני רואה מקום להיעתר לערר, והוא נדחה.