בש"פ 1365/11 יוסוף חג' עותמן נ. מדינת ישראל

בצהרי יום 31.12.10, כך מתאר כתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים, נתן העורר דרור ליצריו ובשני אירועים חמורים הוא הפעיל אלימות קשה כלפי שניים מבני כפרו, אבו-גוש, ששיאה בהשתתפותו בניסיון לרצוח ביריות את אחד מהם. זאת, לאחר שהלה הואשם בכך ש"הסתכל חזק" על העורר ועל נאשם נוסף בפרשה זו. העורר נאשם בניסיון רצח, בנשיאת כלי-נשק ואגרופן שלא כדין, בחבלה בכוונה מחמירה ובאיומים, ובשל חשדות חמורים אלה הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים.

באשר לאירוע הירי, נקבע כי לחובת העורר ראיות למעורבותו לכאורה במיוחס לו, והכוונה לזיהויו במסדר תמונות בידי המתלונן שנורה, עדותו של אדם שנכח במקום האירוע וזיהה בו את העורר, ועדות אדם ששמע מפי המתלונן כי העורר מעורב במעשה הירי. לכך מיתוספת, בין היתר, ירידתו של העורר למחתרת בימים שלאחר האירוע, קיומן של שיחות טלפון בהן לקח העורר חלק במקום האירוע, וגרסת אליבי שנמסרה בשם העורר, אך נתגלו בה סתירות ולא התיישבה עם עדותם של אחרים שהוזכרו בה. ראיות לכאורה נמצאו גם באשר לאירוע הנוסף, והן עדויות לחובתו של העורר, ותעודות רפואיות המאשרות את דבר תקיפתו של המתלונן. באשר למסוכנות, דומה כי מהות המעשים המיוחסים לעורר לא הותירה מקום לספק בדבר קיומה. לכל אלה מיתוסף עונש מאסר על-תנאי התלוי ועומד נגד העורר, וכתב אישום נוסף שהוגש נגדו בפרשה אחרת.

על ההחלטה לעצור את העורר נסב הערר שבפני, ועיקר הנטען בה הוא שבית-המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לסתירות שעולות מחומר הראיות, ובחר להותיר את בירורן לשלב ההוכחות במשפט, שעה שהיה עליו לעשות זאת כבר עכשיו ולקבוע כי אינן מקימות יסוד למעצר. עוד נטען, כי לא היה מקום להתייחס כמקשה אחת אל הראיות בענינו של העורר ולאלו באשר לנאשם נוסף. סכסוך עמוק בין משפחת העורר למשפחת המתלוננים, מקים אף הוא חשש באשר למהימנותן של הראיות שבידי המשיבה.

איני רואה מקום להעמיק יתר על המידה בביסוס עמדתי, ולפיה אין מקום לשנות מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. בשלב זה של ההליך, די בקיומן של ראיות שאפילו ספקות כאלה ואחרים תלויים באשר למהימנותן, כדי להקים את הבסיס הראיתי לחובת העורר. מתקשה אני לרדת לסוף דעתם של באי-כוחו ולפיה אפילו קיימות ראיות לכאורה, אין הן קיימות "אלא במובן ה'טכני'" – לשון הערר. בעניינן של ראיות אלו מקובל עלי הניתוח המקיף שערך בית-המשפט המחוזי, כמפורט לעיל, וטווה רשת פרושׂה היטב של ראיות לכאוריות. גם בענין המסוכנות מקובלת עלי מסקנתה של ערכאה קמא, הואיל והאישומים החמורים במיוחד מצביעים על דפוס התנהגות של אדם אשר על רקע של סכסוך בין משפחות התיר לעצמו, על-פי החשד, לנקוט אלימות קשה ביותר.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את הערר.