פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1399/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
מאור אטיאס
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בבאר-שבע בתיק מ"ת 52327-09-11 מיום 7.2.2012, שניתנה על-ידי כבוד השופט א'
אינפלד
בשם העורר:
עו"ד אורי בן נתן
בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש
החלטה
בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' אינפלד ) מיום 7.2.2012 בתיק מ"ת 52327-09-11, לפיה נדחתה בקשת העורר לאפשר יציאתו לעבודה.
כתב האישום מייחס לעורר עבירות קשירת קשר לפשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד ) הורה, ביום 3.11.2011, על שחרורו של העורר למעצר בית מלא תחת איזוק אלקטרוני בפיקוחם של שני ערבים לסירוגין; ערבון כספי בסך 14,000 ש"ח;
ערבות עצמית בסך 40,000 ש"ח וערבות צד ג' בסך 40,000 ש"ח.
או-אז, ביום 8.1.2012, הגיש העורר לבית-המשפט המחוזי בקשה לאפשר את יציאתו לעבודה. המשיבה התנגדה.
בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד ) דחה, ביום 7.2.2012, את הבקשה בקובעו, כי "בשים לב לעוצמת המסוכנות וטיב החלופה לה נדרשנו בתיק זה, איני סבור שחל שינוי נסיבות המצדיק את שינוי האיזון שנקבע לפני שלושה חודשים. אני מבין שהמשפט אינו מתקדם בקצב הרצוי, אך יחד עם זאת, עוצמת המסוכנות אינה כזו המאפשרת הערכה מחדש של הדברים".
מכאן הערר שלפני.
לטענת העורר, חלקו באירוע איננו מרכזי וגם אם נצרף את עברו הפלילי השולי, המסקנה המתבקשת היא כי נכון יהיה להורות על יציאתו לעבודה. כמו-כן, טוען הוא, כי האירוע נשוא כתב האישום אירע בדימונה והעורר נתון במעצר בית בהרצליה. עבודתו של הערב, אליו ממבקש העורר להצטרף, מתבצעת באזור הרצליה, כאשר המיקום הדרומי ביותר הוא תל-אביב ובבית העלמין בקרית שאול. עוד מוסיף וטוען העורר, כי הוא מבקש לעבוד ביחד עם הערב בעוד הערב יהא צמוד אליו משך כל שעות העבודה לרבות בעת חזרתו לביתו. לטעתנו, דווקא הפיקוח האנושי הינו הפיקוח הטוב והאפקטיבי ביותר בהשוואה לאיזוק אלקטרוני.
מנגד, תומכת המשיבה את יתדותיה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, העורר לקח חלק פעיל באלימות ונקט בה במו ידיו. בסופו של דבר, בית-המשפט המחוזי הלך לקראתו והורה על הגשת תסקיר, אך גם שירות המבחן התלבט, עמד על קשריו החברתיים הבעייתיים של העורר והצביע על מסוכנותו. יחד עם זאת מצא שירות המבחן כי המענה למסוכנות היא במעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני. לטענת המשיבה, מאחר ועברו רק שלושה חודשים מיום שחרורו של העורר למעצר בית מלא והוא טרם החל בטיפול, מסוכנותו לא פחתה.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.
מעשי העורר חמורים הם ובהחלטות קודמות נקבעה רמת מסוכנות גבוהה נוכח מעורבותו האלימה באירוע החטיפה נשוא כתב האישום. עם זאת, לאור המלצת שירות המבחן ועל אף חומרת העבירות, הוחלט, כי ניתן לנטרל את החשש למסוכנות בחלופת מעצר תחת איזוק אלקטרוני, כפי שהמליץ שירות המבחן.
מאז החלטת השחרור של בית-המשפט המחוזי, לא עבר זמן רב – כחודשיים בלבד עד שהוגשה הבקשה לצאת לעבודה וכשלושה חודשים בלבד עד להחלטת בית-המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה. יתרה מכך, אני סבור, כי יציאתו של העורר לעבודה תחת ליווי אנושי בלבד של הערב, ללא איזוק אלקטרוני, אינה מאפשרת פיקוח הדוק עליו, זאת למרות ההכרה בחשיבות של אדם להתפרנס.
כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי מתן אפשרות לעורר "להלך חופשי בשוק" תשדר מסר שלילי ביותר לקורבנות העבירה ועלולה אף לחבל באפשרות העדתן נגדו (ראו והשוו בש"פ 2614/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.4.1999); בש"פ 5844/02 ישראל עשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2002); וכן בש"פ 1334/98 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.3.1998)).
שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של העורר; לאור העובדה, כי העורר שוהה במעצר בית מלא וכי עבר זמן לא רב מאז החלטת השחרור של בית-המשפט המחוזי, יש טעם רב בפיקוח אפקטיבי על התנהלותו של העורר, דבר השולל את יציאתו לעבודה.
מכל האמור לעיל, הערר נדחה.
ניתנה
היום, ג' באדר התשע"ב (26.2.2012).
ש ו פ ט