בש"פ 1334/98 דני מילחוקר נ. מדינת ישראל

הפרשה שנחשפה בכתב האישום מתארת מסכת רצופה של התעללות בקטינה בת 13, שורה של מעשים שבוצעו בצוותא ובהם אונס, מעשי סדום ושורה של השפלות מיניות קשות שביצעו העוררים בקטינה המתלוננת בזה אחר זה וביחד, כשכל אחד מהם מעודד את רעהו.

מזעזעת במיוחד בפרשה זו העובדה שהעוררים עצמם הם קטינים שגילם נע בין ארבע-עשרה לשש-עשרה שנים. בבית המשפט המחוזי ציוותה השופטת על מעצרם עד לתום ההליכים. השופטת סברה כי לא נשקפת עוד סכנה שמא יחזרו העוררים לסורם ויבצעו עבירות, שכן מדובר בצעירים ללא עבר פלילי שכוחם להרע נבע מהתארגנותם בצוותא. עם זאת, סברה כי:

"... שחרורם בשלב זה , טרם העידה המתלוננת ושני חבריה הקטינים שנחקרו על ידי חוקרת הילדים, אפילו השחרור בתנאים מגבילים של המשיבים או מי מהם בדרך של חלופה למעצר, לא יהא בו להפיג החשש שיושפעו המתלוננת ו/או מי משני הקטינים שאמורים להעיד, ולו מעצם השחרור עצמו".

(ההדגשה במקור - ד.ב.).

הסניגורים שטענו לפני לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה. העוררים עצמם, בהודעותיהם במשטרה, מסרו גירסאות שיש בהן בעיקרן הודיה במעשים המיוחסים להם, הגם שאינן זהות, כפי הנראה, במלוא הפרטים, עם תאורה המפורט של המתלוננת. הסניגורים עמדו בעיקר על הצורך להתחשב בגילם הצעיר של מרשיהם שעדיין אין לומר עליהם, לטענת סניגוריהם, כי הם עבריינים מועדים ומסוכנים. עוד ביקשו לשכנעני כי ניתן לקבוע חלופת מעצר הולמת אשר יש בכוחה להשיג את תכלית המעצר ובנסיבות אלה אין להשאיר את הנערים במעצר.

טיעון זה נתמך בתסקירי קצינת המבחן לנוער אשר התייצבה בפני והציעה באופן פרטני חלופות למעצרם של העוררים.

ביחס לשניים מהעוררים הציעה קצינת המבחן כי ישהו במעון נעול לצורך הסתכלות, לגבי אחד מהם הציעה שיהיה במעון פתוח וביחס לשניים נוספים הציעה להסתפק במעצר בית.

אכן, המקרה הוא קשה בשל גילם הצעיר של העוררים, אשר כל יום במעצר עבורם אינו שקול כנגד יום מעצר של בגיר שנפשו חסונה. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהחשש מפני האפשרות שהמתלוננת לא תוכל להעיד אם ישוחררו העוררים הינו חשש ממשי ומבוסס.

המעשים לוו באיומים. המתלוננת בכתה, התחננה על נפשה ובשלבים שונים של הארוע, ביקשה שיניחו לה. העוררים איימו ולחצו על המתלוננת עד שביקשה "שיהרגו אותה" במקום להמשיך במעשיהם, אך העוררים התעלמו מתחינותיה והמשיכו בהתעללות בה. בטרם שחררו העוררים את המתלוננת הורו לה שלא לספר דבר למשטרה.

לפי הודעתה של המתלוננת, יומיים לאחר הארוע, בסמוך לביתה, רדפו אחריה שלושה מן העוררים, צעקו לה לעצור ואחד מהם אף תפסה בזרועה. המתלוננת הצליחה להשתחרר מאחיזתו ונמלטה בבהלה.

לאחר החוויה הקשה והמשפילה שעברה המתלוננת היא לא היתה מסוגלת לספר את סיפורה אפילו לאמה, ואף לא העזה להתלונן במשטרה. היא סיפרה את סיפורה באזני חברה קרובה בלבד והחברה, קטינה אף היא, חוששת להעיד ומסרה את הדברים בפני חוקרת נוער אשר אסרה על העדתה בבית המשפט.

המתלוננת הגיעה למשטרה רק לאחר כחודש ימים, לאחר שחבר בן גילה, שהמעשה נודע לו, תמך בה ועודד אותה למסור את התלונה.

בנסיבות אלה, אין לומר שחששה של המתלוננת מפני מתן העדות הוא ענין סוביקטיבי שאיננו תלוי בהתנהגותם של העוררים, כפי שטען לפני אחד הסניגורים.

כבר אמרנו לא פעם בעבר, כי בעבירות אינוס מהסוג המיוחס לעוררים קיים סיכון טבוע כי אם ישתחרר ממעצרו מי שעולל את המעשים, תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי קשה ולחרדות, ותחוש כי נותרה ללא הגנה. אכן, העבירות המיוחסות לעוררים "הן מהסוג אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בהטלת מגבלות בחלופת מעצר על המואשמים בהן" (בש"פ 6276/96 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם); וכן ראו החלטותי בבש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' יוסף גטניו (טרם פורסם); ובש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני

(טרם פורסם).

בענין שלפנינו יש גם יסוד ממשי לחששות אלה שמקורו בהתנהגות כל העוררים בשעת המעשה וחלקם אף בארוע שלאחר מכן.

נראה לי איפוא, כי לפחות עד שתסתיים עדותה של הקטינה, אין מקום להעתר לבקשה להסתפק בתנאים של חלופה למעצר.

באת כוח המדינה הודיעה בעת הדיון כי התביעה ביקשה הקדמת עדותה של המתלוננת, וכי יש סיכוי כי יקבע מועד קרוב להשמעת העדות.

עם תום עדותה של הקטינה, ניתן יהיה לשוב ולעיין מחדש בהחלטת המעצר ולשקול את מכלול הנסיבות כפי שיווצרו תוך ברור המשפט.

בכל מקרה, מן הראוי שמשפט זה יתברר ככל האפשר ברציפות ובהקדם, בהתחשב בגילם הצעיר של העוררים.

שרות המבחן לנוער יתן דעתו למצבם של העוררים בתקופת מעצרם, ואם תוגש בקשה נוספת לשחרור בתנאי חלופה בשלב מאוחר יותר, יוכל שירות המבחן למסור לבית המשפט שידון בבקשה מידע מעודכן ביחס לעוררים.

אשר על כן, הערר נדחה.