בש"פ 651/06 מדינת ישראל נ. חנן גולדבלט

בפני עררים, הן מטעם המדינה והן מטעם המשיב, על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד) שניתנה ביום 19.1.06, בתיק ב"ש 94366/05, לפיה התקבלה בקשת המשיב להקל בתנאי מעצר הבית המוחלט במסגרתם שוחרר.

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום שהוגש נגדו מייחס לו ביצוע שורה ארוכה של מעשים מיניים קשים, לרבות מעשי אינוס, בשש קטינות וצעירות אותן לימד משחק, בתקופות זמן שונות, לרבות בתקופה האחרונה, במהלך שנים רבות.

על-פי עובדות כתב האישום, ברובם המכריע של המקרים, נקט המשיב בשיטה של השגת הסכמתן של הבנות עמן היה בקשר לקיים עמו מגעים מיניים שונים, בטענות שאינן אמת ביודעו שאינן אמת, לפיהן הוא צופה להן עתיד בתחום המשחק ומבקש "לאמן" אותן לקראת מבחני במה לתפקידים של צעירות המפתות גברים מבוגרים מהם, בטלנובלות פרי עטו. כמו-כן נטען, כי מעשים אלה ביצע המשיב תוך ניצול מעמדו כלפי אותן צעירות ותוך שהשיג את הסכמתן לביצוע המעשים בדרכי מרמה מתוחכמות ושיטתיות. עוד נטען, כי בחלק מן המקרים בהם לא הצליח המשיב להשיג את הסכמת המתלוננות לקיום יחסי מין עמו, ביצע בהן המשיב את המעשים בניגוד לרצונן.

כתב האישום מייחס למשיב שישה אישומים, הנבדלים זה מזה בעיקר ביכולת ההתנגדות של המתלוננות שנפלו ברשתו של המשיב.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד המשיב.

המדינה טענה בפני בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות טובות כנגד המשיב להוכחת האישומים המיוחסים לו וכי העבירות המיוחסות למשיב, בהינתן נסיבות ביצוען, מקימות יסוד סביר לחשש, שהמשיב יסכן את שלומן של נשים בכלל ונערות צעירות בפרט, אם ישוחרר ממעצר. עוד נטען, כי מדובר במעשים הנגועים במרמה, בעלת דפוס התנהגות חוזר, שהיא כשלעצמה מביאה למסקנה, כי לא ניתן יהיה לסמוך על המשיב, כי ישמור על תנאי חלופה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) דחה, ביום 5.9.05, את בקשת המדינה והורה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר מסוג של "מעצר בית מוחלט", הגם שלא הייתה כל מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בכל האישומים. וכך קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו:

"המשיב פעל לאורך תקופה ארוכה בתוך תבנית יצוקה שנשאה, מבחינתו, פירות. המשיב הצליח בעורמתו, להוביל הנערות לביתו, להגשמת מאווייו, ליתר דיוק, תאוותיו המיניות".

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי:

"חשוב לזכור, המשיב פעל בדרכי רמייה נואלות".

יחד עם זאת, סבר בית-המשפט המחוזי, כי המשיב לא הפעיל אלימות ואיומים כלפי קורבנותיו, אלא השתמש במעמדו ובכושר דיבורו על-מנת להשיג את מאווייו. עוד סבר בית-המשפט המחוזי, כי דמותו הציבורית של המשיב "מרוסקת ומרוטשת" ואין בכוחו היום "להקסים ולקרב אליו נשים צעירות". לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לשחרר את המשיב ל"מעצר בית מלא" בבית אחותו בכפר הס, בתוספת ערבות עצמית וצד ג' בסך 75,000 ש"ח ופקדון כספי בסך 20,000 ש"ח. כמו-כן, נאסר על המשיב ליצור קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשיות.

בסיום החלטתו, הוסיף וציין בית-המשפט המחוזי, כי:

"אם כף רגלו של המשיב תדרוך מחוץ לדירה – תהא זו עילה מן המדרגה הראשונה לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים."

מאז החלטת השחרור של בית-המשפט המחוזי, לא עבר זמן רב, והמשיב החל להגיש לבית-המשפט המחוזי בקשות שונות לשינויים, זמניים וקבועים, בתנאי השחרור. לחלק מהבקשות שהגיש המשיב, המדינה הסכימה. כך התאפשר למשיב פעמים רבות לצאת למשרדי בא-כוחו; הוסכם לאפשר לו לצאת ל- 10 טיפולי שיניים; על-מנת להקל על אחותו של המשיב ועל בנה, שחתמו מלכתחילה כערבים לקיום תנאי השחרור, הוספו שני ערבים נוספים, ועוד.

ההחלטה נשוא הערר עסקה בשלוש בקשות חדשות שהגיש המשיב:

האחת , ביום 11.12.05 הגיש המשיב בקשה לאפשר לו לרכב על אופניים, מדי יום וללא פיקוח, למשך שעה בבוקר, באוויר הפתוח בגבולות כפר הס, וזאת בהמלצת הפיזיוטרפיסטית שלו.

השנייה , ביום 26.12.05 הגיש המשיב בקשה לאפשר לו לצאת לעבודה למשך כחצי שנה. בית-המשפט נתבקש לאפשר למשיב להשתתף, ללא כל פיקוח, בצילומי סרטים חינוכיים לנוער החרדי בירושלים, בחסות חברו וידידו הקרוב הרב מרדכי (פופיק) ארנון, ובהשתתפות חברו הטוב אושיק לוי.

והשלישית , זמן קצר לאחר מכן, הגיש המשיב בקשה לאפשר לו לשהות בבית חברתו, גב' הדר גלרון, ברמת-גן יומיים בשבוע.

ביום 12.1.06 דן בית-המשפט המחוזי בבקשה הראשונה שהגיש המשיב, חרף בקשות המדינה, כי הדיון יתקיים במאוחד. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) אישר למשיב "צעדה יומית", ולא רכיבה על אופניים, בין השעות 17:00 – 19:00, בליווי אחד המפקחים.

ביום 19.1.06 קיים בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דיון בשתי הבקשות הנותרות.

בית-המשפט המחוזי החליט לאפשר למשיב לשהות בבית חברתו מיום א' בשעה 12:00 ועד יום ג' בשעה 7:00 בכל שבוע. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי המשיב יגיע לדירה זו בליווי אחד המפקחים עליו בעת שהותו בכפר הס, וכי בעת שהותו בדירה ישהה עמו אחד משבעה מפקחים שנקבעו בהחלטה. עוד החליט בית-המשפט המחוזי להתיר למשיב לעבוד בצמוד עם מר ארנון בימים ג', ד' ו- ה', בין השעות 11:30 – 20:00. בית-המשפט המחוזי קבע, כי ההגעה אל משרדו של מר ארנון בירושלים והחזרה בסוף כל יום צילומים, תהיה בפיקוחם של אנשים ש"שמותיהם יימסרו במועד מאוחר יותר על-ידי באת-כוח המבקש לתביעה. כל עוד לא יומצאו שמות ולא תיחתמנה ערבויות של המפקחים לצורך זה, לא תיכנס ההחלטה לתוקף".

מכאן העררים שבפני.

יש לציין, כי הערר מטעם המשיב לא הוגש לבית-משפט זה באופן פורמאלי, אולם לפנים משורת הדין החלטתי לדון בו ולהתייחס אליו כאילו הוגש כמקובל.

בערר שהגישה המדינה, טוענת באת-כוח המדינה, כי טעה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי ניתן לשחרר את המשיב לחלופות מעצר שאינן מפוקחות באופן אפקטיבי. לטענת באת-כוח המדינה, הותרת החלטת השחרור על כנה משמעותה שחרורו של המשיב להלך בין הבריות, מקום בו יש טעם רב בפיקוח אפקטיבי על התנהלותו נוכח מעשיו הרעים ודרכי הרמייה שסיגל לעצמו לאורך הרבה שנים.

לטענת באת-כוח המדינה, המעשים המיוחסים למשיב מלמדים, כי אצל המשיב נתקיים שילוב תכונות היוצר סיכון לציבור, שכן מחד גיסא, מדובר במי שנין בדחפים מיניים חזקים ובלתי נשלטים, הנמשך בעיקר לנערות, ומאידך גיסא, מדובר באדם ערמומי ומניפולטיבי, שכבר הוכח, לכאורה, במעשיו, כי הוא פועל בדרכי רמייה נואלות, על-מנת להשיג את מאווייו ולספק את יצרו. שילוב תכונות אלה, לטענת באת-כוח המדינה, מקים חשש של ממש, כי המשיב ינצל את הפרצות הרבות הכרוכות בתנאי שחרורו וימצא שעת כושר על-מנת לשוב למעשיו הרעים.

באת-כוח המדינה מציינת בעררה, כי היא הסכימה עם ההחלטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר מסוג של "מעצר בית מלא", אך זאת משום שהניחה, כי ניתן להפיג במידת מה את הסיכון האמור בדרך של שחרור למעצר בית מלא בפיקוח הדוק. לא כן כעת, כאשר המשיב שוחרר בתנאי שחרור, שלא ניתן לגביהם כל פיקוח אפקטיבי.

עוד טוענת באת-כוח המדינה, כי המשיב אינו נוטל אחריות למעשיו. טענתו היא, כי מדובר בעלילה. בנסיבות אלה, סבורה באת-כוח המדינה, כי בהתחשב בכך שנמצאו ראיות לכאורה לכך, כי מדובר בנוכל, אין לתת בו את מידת האמון, שיכול היה, אולי, להצדיק הקלה בתנאי הפיקוח. לפיכך, לטענתה, במקרה זה, חלופת המעצר היחידה הרלוואנטית, שניתן להסכין עמה היא חלופה מסוג של מעצר בית מוחלט במקום אחד.

לסיום, מוסיפה וטוענת באת-כוח המדינה, כי גם קביעתו הסופית של בית-המשפט המחוזי, ולפיה ההגעה אל משרדו של מר ארנון והחזרה ממנו לחלופת המעצר בכפר הס תהיה ב"פיקוח", מבלי לקבוע בפיקוחו של מי, אינה יכולה לעמוד. לטענתה, משמעות קביעה זו היא הסרת כל בקרה ופיקוח בדבר זהות המפקחים והערבויות שישאו בהן מצידו של בית-המשפט.

מנגד, בערר שהגיש המשיב, טוען בא-כוחו, כי אין מקום לחייב את המשיב בפיקוח בהגעה לעבודה ובשובו ממנה וכן לחלק המגביל אותו לשלושה ימי עבודה בלבד.

לטענת בא-כוח המשיב, שגה בית-המשפט המחוזי, כאשר לא נתן דעתו לכך, כי כפיית הפיקוח על המשיב בהגעתו לעבודה ובשובו ממנה מונעת בפועל את יציאתו של המבקש לעבודה, שכן אין זה אפשרי לאלץ אדם מפקח לעזוב את עבודתו שלו, מדי יום, על-מנת לנסוע פעמיים מכפר הס לירושלים וחזרה, ובמקרהו הספציפי של המשיב אין בנמצא אדם כזה.

כמו-כן, טוען בא-כוח המשיב, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שקבע, כי המשיב יוכל לעבוד שלושה ימים בשבוע, זאת משום שבימים א' ו-ב' שוהה המשיב במעצר בית בדירת חברים ברמת-גן. לטעמו, בית-המשפט לא נתן דעתו לאפשרות, כי העורר יצא לעבוד גם בימים אלה ובסיומם ישוב לדירה ברמת-גן, שם ישהה בתנאי מעצר בית מוחלט ובפיקוח צמוד.

לטענת בא-כוח המשיב, מיום 8.8.2005, יום מעצרו של המשיב, למעלה מחמישה חודשים, המשיב אינו עובד ואין לו כל הכנסה. כמו-כן, לטענתו, למשיב הוצאות שונות, כגון: החזר הלוואה והשתתפות בהוצאות הבית בו הוא שוהה במעצר בית.

לסיום, טוען בא-כוח המשיב, כי לאנשים במצבו של המשיב קשה מאוד למצוא עבודה ומעסיק, שיסכים לפקח עליהם בזמן העבודה. על כן, לטעמו, הותרת החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה וחיובו של המשיב בפיקוח בהגעה לעבודה ובחזרה ממנה, מהווה, למעשה, דחיית בקשתו של המשיב לצאת לעבודה. לפיכך, מבקש בא-כוח המשיב, לאפשר למשיב לצאת לעבודתו ולשוב ממנה ללא פיקוח וכן לצאת לעבוד גם בימים א' ו-ב'.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר מטעם המדינה להתקבל באופן חלקי, כפי שיובהר להלן ודין הערר מטעם המשיב להידחות.

החלטת בית-המשפט המחוזי לשחרר את המשיב לחלופת "מעצר בית מוחלט" בבית אחותו בכפר הס, ניתנה ביום 5.9.2005 ולמעשה, שוהה המשיב במעצר בית כארבעה חודשים וחצי. יתרה מכך, מאז החלטת השחרור, ומשלא עבר זמן רב מאז, כאמור, החל המשיב להגיש בקשות שונות לשינויים בתנאי השחרור, כפי שפורט לעיל. כעת, מבקש המשיב בקשה נוספת, רביעית במספר, והיא לאפשר לו לצאת לעבודתו ולשוב ממנה ללא פיקוח כלל וכן לצאת לעבוד גם בימים א' ו-ב'.

כאמור, כתב האישום מייחס למשיב ביצוע שורה ארוכה של מעשים מיניים קשים בשש קטינות וצעירות אותן לימד משחק, בתקופות זמן שונות במהלך שנים רבות. כך נטען בכתב האישום, כי ברובם המכריע של המקרים, כאמור, נקט המשיב בשיטה של השגת הסכמתן של הבנות עמן היה בקשר לקיים עמו מגעים מיניים שונים, בטענות שאינן אמת ביודעו שאינן אמת, לפיהן הוא צופה להן עתיד בתחום המשחק ומבקש "לאמן" אותן לקראת מבחני במה לתפקידים של צעירות המפתות גברים מבוגרים מהם, בטלנובלות פרי עטו.

על-פי המתואר בכתב האישום, התנהגותו של המשיב חמורה ביותר. המשיב פעל לאורך תקופה ארוכה בתוך תבנית מוצקה ועקבית, לפיה הצליח להוביל נערות תמימות לביתו להגשמת תאוותיו המיניות.

אני סבור, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנוגע ליציאתו של המשיב לעבודה ב"אזור ירושלים וסביבותיה" עם חבריו הקרובים, אינה מאפשרת פיקוח הדוק עליו.

יתרה מכך, נראה לי, כי הקלה בתנאי השחרור, ובמיוחד בעצם יציאתו של המשיב לעבודה בירושלים, כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, עלולה להביא לפגיעה בלתי מידתית בשלומן הנפשי של כל אותן נערות ונשים שאזרו עוז והגישו תלונה כנגד המשיב, ולעת הזו, עוד בטרם התייצבותן על דוכן העדים למלא חובתן, הן עלולות להיתקל בו בדרכים וברחובות העיר.

כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי מתן אפשרות למשיב "להלך חופשי בשוק" תשדר מסר שלילי ביותר לקורבנות העבירה, ועלולה אף לחבל באפשרות העדתן נגדו (ראו והשוו בש"פ 2614/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); בש"פ 5844/02 ישראל עשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וכן בש"פ 1334/98 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של המשיב; לאור העובדה, כי המשיב שוהה במעצר בית מלא וכן מאחר שבית-המשפט המחוזי התיר למשיב הן לעשות "צעדה יומית" בין השעות 17:00-19:00 והן לשהות בבית חברתו מיום א' בשעה 12:00 ועד יום ג' בשעה 7:00, יש טעם רב בפיקוח אפקטיבי על התנהלותו של המשיב, דבר אשר שולל את יציאתו לעבודה בירושלים וסביבותיה.

מכל האמור לעיל, אני דוחה, איפוא, את הערר שהוגש מטעם המדינה בכל הנוגע להחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 19.1.06, המאפשרת למשיב לשהות בדירתה של גב' הדר גלרון בתנאים שנקבעו בהחלטה, אולם מקבל אני את ערר המדינה ומבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 19.1.06, בכל הנוגע לקביעתו, המאפשרת את יציאתו של המשיב לעבוד בירושלים ובסביבותיה. כמו-כן, אני דוחה את הערר שהוגש מטעם המשיב.