בש"פ 5825/06 חנן גולדבלט נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת

אהד ) בב"ש 90816/06, מיום 3.7.06, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לביטול מעצר הבית בו הוא נתון ולביטול הפיקוח עליו.

2.בכתב האישום שהוגש נגד העורר ביום 21.8.05 (ותוקן ביום 29.8.05), מיוחסות לו, בשישה אישומים, שורה ארוכה של עבירות מין, לרבות מעשי אינוס, מעשי סדום וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שביצע בחמש קטינות (בגילאי 17.5-15.5) וצעירה אחת (בת 20), אותן לימד משחק. המעשים נעשו בתקופות זמן שונות, בין השנים 1996-2004. לפי כתב האישום, ברוב רובם של המקרים פעל העורר בשיטה דומה: העורר היה משיג את הסכמתן של המתלוננות לקיים עמו מגעים מיניים שונים, בטענה שקרית כי המעשים נעשים במסגרת מקצועית, ולשם קבלת תפקידי משחק שונים. כך, העורר היה מספר לצעירות כי הן עתידות להיבחן לתפקידי משחק, בהם עליהן לשחק צעירות המפתות גברים מבוגרים, חלקם בטלנובלות פרי עטו. בצורה זאת, כך נטען, ניצל העורר את מעמדו כלפי אותן צעירות והשיג את הסכמתן לביצוע המעשים בדרך של מרמה שיטתית. כן נטען כי בחלק מהמקרים, בהם לא עלה בידי העורר להשיג הסכמה, ביצע במתלוננת מעשים בניגוד לרצונן.

3.יחד עם כתב האישום, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 5.9.05 הסכים העורר – לצורך אותו דיון – כי קיימות ראיות לכאורה נגדו. המחלוקת נסבה אפוא על מידת מסוכנותו של העורר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט רוזן ) קבע כי מסוכנות העורר איננה מאיינת את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר ראויה. זאת משום שהעורר מעולם לא הפעיל כוח פיזי כלפי המתלוננות, ומשום שמצבו כיום, לאחר חשיפת הפרשה ברבים, אינו מאפשר לו עוד להמשיך לנצל את מעמדו לרעה ולשוב לסורו:

"המשיב [העורר כאן] פעל בשיטתיות סדורה. המשיב פעל בתבנית יצוקה. תבנית זו לא תוכל לו עוד. המשיב לא יוכל להשתמש בשיטותיו, ובדרך רמייתו, להשפיע ולפעול כנגד נשים. הכל יודעים דרכו, קשה יהא לו למצוא פתיה שתיפול ברשתו ותיתן לו הזדמנות לחזור לסורו" (שם, עמ' 3 שורה 17).

לאור דברים אלה, ובהתחשב בעברו הנקי ובגילו המתקדם (כבן 65), קבע בית המשפט כי מסוכנותו של העורר איננה גבוהה. על כן, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בתנאים אלה: מעצר בית מוחלט בבית אחותו בכפר הס; התחייבות של אחותו ובנה (להלן – הערבים ) להודיע מיידית למשטרה, אם יפר המשיב את צו מעצר הבית; נאסר על העורר ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשיות; ערבות עצמית וערבות צד ג' של כל אחד מהערבים על סך 75,000 ש"ח; הפקדת פיקדון כספי בסך 20,000 ש"ח.

4.בהחלטתו מיום 19.1.06, במסגרת בקשות לעיון חוזר שהגיש העורר, הקל בית המשפט המחוזי ( השופטת אהד ) את תנאי מעצר הבית שלו. בין היתר, הותר לו לצאת לעבודה בירושלים, במשך שלושה ימים בשבוע, לצורך השתתפות בסרטים תחת חסותו של חברו הרב מרדכי ("פופיק") ארנון, שיהיה צמוד אליו במהלך העבודה עמו, ובכפוף לכך שהגעתו של העורר למקום העבודה והחזרה ממנו תיעשה בפיקוחו של מלווה צמוד (שזהותו או זהותם עוד תיקבע). בנוסף, אישר בית המשפט לעורר לשהות יומיים בשבוע בבית חברתו, אף זאת בפיקוח מלווה. כן אושר לעורר לצאת ל"צעדה יומית" (במקום רכיבה על אופניים) בין השעות 19:00-17:00 בליווי אחד המפקחים. על הקלות אלה הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה (בש"פ 651/06) . העורר, מצדו, הגיש אף הוא ערר על החלטת בית המשפט המחוזי. בעררו טען כי לא היה מקום לחייבו בפיקוח בהגעה לעבודה ובשובו ממנה, וכן לא היה מקום להגביל אותו לשלושה ימי עבודה בלבד.

ביום 23.1.06 קיבל השופט ג'ובראן את ערר המדינה באופן חלקי. בית משפט זה ביטל את ההיתר לצאת לעבודה בירושלים, שניתן לעורר, בשל קשיי הפיקוח שעלולים להיגרם עקב מתן הקלה זו. כן נקבע בהחלטה זו, כי ההיתר לעבוד עלול להביא לפגיעה בלתי מידתית בשלומן הנפשי של המתלוננות, העלולות להיתקל בעורר ברחובות העיר. וכך אמר השופט ג'ובראן

בעניין זה:

"יתרה מכך, נראה לי, כי הקלה בתנאי השחרור, ובמיוחד בעצם יציאתו של המשיב לעבודה בירושלים, כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, עלולה להביא לפגיעה בלתי מידתית בשלומן הנפשי של כל אותן נערות ונשים שאזרו עוז והגישו תלונה כנגד המשיב, ולעת הזו, עוד בטרם התייצבותן על דוכן העדים למלא חובתן, הן עלולות להיתקל בו בדרכים וברחובות העיר.

כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי מתן אפשרות למשיב "להלך חופשי בשוק" תשדר מסר שלילי ביותר לקורבנות העבירה, ועלולה אף לחבל באפשרות העדתן נגדו (ראו והשוו בש"פ 2614/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); בש"פ 5844/02 ישראל עשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וכן בש"פ 1334/98 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של המשיב; לאור העובדה, כי המשיב שוהה במעצר בית מלא וכן מאחר שבית-המשפט המחוזי התיר למשיב הן לעשות "צעדה יומית" בין השעות 19:00-17:00 והן לשהות בבית חברתו מיום א' בשעה 12:00 ועד יום ג' בשעה 7:00, יש טעם רב בפיקוח אפקטיבי על התנהלותו של המשיב, דבר אשר שולל את יציאתו לעבודה בירושלים וסביבותיה" (שם, בעמ' 7).

מ מילא, דחה השופט ג'ובראן את עררו של העורר.

5.ביום 1.3.06, כחודשיים ושבוע לאחר החלטת השופט

ג'ובראן , הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר, בגדרה ביקש להורות על ביטול מעצר הבית, כמו גם את הפיקוח על קיומו. עיקר טענת העורר הייתה כי בחלוף הזמן נתקהתה מסוכנותו, שלא הייתה גבוהה מלכתחילה, וכי בחצי השנה בה שוהה הוא בחלופת המעצר, מעולם לא הפר את האמון שנתן בו בית המשפט. העורר נהנה מחזקת החפות, ולכן על הפגיעה בחירותו להיות במידה הפחותה ביותר האפשרית. כן קבל העורר על התארכות ההליך בתיק העיקרי ועל העובדה שבמועד הגשת הבקשה טרם התחיל שלב ההוכחות במשפטו. בנוסף טען להחרפה במצבו הכלכלי והרפואי. המשיבה, מצדה, התנגדה לבקשה ולכל הקלה שהיא בתנאי מעצר הבית. המשיבה הדגישה את מסוכנותו של העורר, שלטענתה נותרה בעינה, וציינה כי להימשכות ההליכים וחלוף הזמן השפעה הרסנית לא רק על העורר אלא גם על המתלוננות. המשיבה הפנתה למובאה מהחלטתו השופט ג'ובראן , שצוטטה לעיל, ולמכתב מאת אחת המתלוננות שצירפה לתגובתה.

ביום 3.7.06 דחה בית המשפט המחוזי ( השופטת אהד ) את בקשת העורר. בית המשפט קבע, כי עודנה קיימת מסוכנות בעורר. בהסתמכו על החלטת השופט

ג'ובראן , הוסיף בית המשפט וקבע כי אל מול חזקת החפות של העורר עומדת זכותן של המתלוננות ל"חיים סבירים", זכות העלולה להיפגע אם ישוחרר העורר מהמגבלות שהושתו עליו. בנימוקיו, מפנה בית המשפט למכתב האמור מאת המתלוננות, בו כתבה כי אם יקבל העורר הקלות נוספות, היא תיפגע מכך פגיעה קשה ולא תעיד במשפטו. בית המשפט ציין כי נקבעו 11 מועדים לשמיעת הראיות בחודשים ספטמבר ואוקטובר, החל מיום 5.9.06. בית המשפט חתם את החלטתו באמירה, כי ייתכן שלאחר סיום עדותן של המתלוננות, ולאור עדותן, יהיה מקום לשקול פעם נוספת בקשה מעין זו שהגיש העורר.

ע ל החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

6.העורר טוען כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לשהותו הממושכת במעצר בית, מבלי שמשפטו החל עדיין. בנוסף, טוען העורר, בית המשפט לא נתן דעתו להתאיינות מסוכנותו, משום שכיום אינו יכול לעסוק בהוראת משחק, ובשים לב לכך שעד היום לא הפר, ולו פעם אחת, את תנאי מעצר הבית. העורר טוען גם כנגד האיזון שביצע בית משפט קמא בין חזקת החפות, שעומדת לזכות העורר, לבין זכותן של המתלוננות לחיים סבירים. לטענתו, ההתחשבות ברגשות המתלוננות לצורך קביעת המסוכנות יוצרת מצב משפטי חדש, בגדרו תיקבע עילת מעצר בשל "מסוכנות" בכל מקום בו ישנה פגיעה ברגשות הקורבן. בכך, לדידו, תתרחב עילת המסוכנות באופן הסותר את מצוות המחוקק בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו 1996 (להלן – החוק ) , אשר איננו מאזכר כלל את זכותו של הקורבן ל"חיים סבירים" כעילת מעצר. העורר מוסיף, כי גם אם איזון כזה ראוי שיתקיים, הרי שחזקת החפות גוברת על זכויות הקורבן, שהנן זכויות ערטילאיות הנשענות על יסוד ספקולטיבי. כן ציין העורר את הפגיעה הכלכלית בו ואת מצבו הרפואי המעורער. המשיבה, מנגד, סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המשיבה מפנה לקביעתו של השופט ג'ובראן , לעניין מתן המשקל לשלומן הנפשי של המתלוננות בעת קביעת המסוכנות, וטוענת כי לאורה צדק בית משפט קמא בדחותו את הבקשה. כן טוענת היא, כי מסוכנותו של העורר אינה טמונה בעובדת היותו מורה למשחק, אלא בכך שאינו בוחל באמצעים לפתות נשים צעירות, ומכאן כי ימצא דרכים אחרות לעשות זאת.

7.בתום הדיון שנערך בפניי ביום 18.7.06, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בשאלת המסוכנות. זאת, לנוכח המחלוקת שבין הצדדים בעניין זה, ובהינתן שחלפה כמעט שנה מאז שוחרר העורר לחלופה של מעצר בית. שירות המבחן נתבקש גם לבחון את האפשרות של יציאת העורר לעבודה והתנאים שיתלוו לכך. בתסקיר המעצר, חיווה שירות המבחן את דעתו כי אין להסיר את כל המגבלות המוטלות על העורר; כי בשלב זה לא נראה כי ניתן לאפשר לעורר לחזור לביתו או להתגורר באופן עצמאי; וגם אין לאפשר לו לחזור ולעסוק בהוראת משחק. זאת, בעיקר, בשל האופן בו הוא תופס את קשריו עם המתלוננות וחוסר האמפטיה מצדו כלפיהן, וכפועל יוצא מכך, לא ניתן לשלול סיכון במצבים חברתיים מסוימים. בעניין יציאתו לעבודה, נאמר בתסקיר, כי העורר לא הציג תוכנית מעשית לכך, וכי אם יציג תוכנית מתאימה ובה תנאי פיקוח ראויים, ניתן יהיה לשוב ולשקול זאת.

ביום 10.8.06, בעקבות הגשת התסקיר, נערך דיון משלים בפניי. בדיון זה התמקדו הצדדים במשמעותו של התסקיר בכל הקשור למסוכנותו של העורר ואפשרות יציאתו לעבודה. העורר טען, כי "חוסר האמפטיה" המתואר נובע מכפירתו באישומים נגדו, וכי אין לצפות ממנו כי יגלה אמפטיה למתלוננות, שלדעתו עושות לו עוול. כן טען העורר, כי דרישת הפיקוח הצמוד, כתנאי ליציאתו ממעצר הבית לצורכי עבודה (ככל שיותר לו הדבר) ולכל צורך אחר, הינה דרישה מכבידה ובבחינת גזירה שלא יוכל לעמוד בה. העורר ציין גם כי בכתב האישום מופיעים 47 עדי תביעה, שחקירתם של חלקם – והמתלוננות ביניהם - צפויה להיות ארוכה, וטען כי 11 המועדים שנקבעו להוכחות לא יספיקו לכך. לפיכך, חזר וביקש לבטל את מעצר הבית ואת ההגבלות הכרוכות בו. המשיבה, לעומתו, טענה כי מסקנות התסקיר מחזקות את טענותיה ואת עמדתה, בדבר הצורך להותיר את מעצר הבית על כנו. כמו כן, ציינה כי הזמינה יותר מעשרים עדים למועדים הראשונים, בהוסיפה כי "לא תהיה מגבלה של שעה במועדים האלה והעדים ישמעו".

8.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי בתסקיר המעצר, באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי, כפי שיבואר להלן. העילות הקבועות בחוק לשם עיון חוזר בהחלטה, הנוגעת למעצר או לשחרור, הן התגלותן של עובדות חדשות, השתנות נסיבות או מעבר של זמן ניכר מעת מתן ההחלטה

(סעיף 52(א) לחוק) . בענייננו, בעת הגשת בקשתו האחרונה של העורר לעיון חוזר, לא קמה לו עילה לכך. זאת, משום שהוגשה כחודשיים ושבוע בלבד לאחר החלטתו של בית משפט זה ( השופט ג'ובראן ) בבקשותיו הקודמות לעיון חוזר, מבלי שהשתנה דבר בעובדות או בנסיבות. על כן, ביום הגשתה, דינה היה להידחות על הסף, בהתבסס על החלטתו של השופט ג'ובראן . ברם, הזמן לא עצר מלכת, ומאז החלטה זו ועד היום חלפו להם כ-7 חודשים, כך שהשאלה היא, האם פרק זמן זה עולה כדי "זמן ניכר", המקים עילה לעיון חוזר.

הקביעה כי עבר "זמן ניכר" מעת מתן ההחלטה, לצורך עיון חוזר בה, הינה תולדה של נסיבות העניין (ראו בש"פ 6286/06 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 21.8.06). במסגרת נסיבות אלו, יש לאזן בין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי בשל חלוף הזמן, אל מול האינטרס הציבורי (ובכללו האינטרס של קורבן העבירה) כי יוותר במעצר, או, במקרה של משוחרר בערובה, כי ימשיך לשהות בחלופת מעצר באותם תנאים שנקבעו. במאזן זה יובאו בחשבון, בין היתר, חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, רמת מסוכנותו, התנהגותו במעצר או אופן עמידתו בתנאי שחרורו. כן תילקחנה בחשבון נסיבותיו האישיות: נסיבות משפחתיות, כלכליות, רפואיות ונפשיות.

בענייננו, הנסיבה המטה את הכף לטובת הקביעה כי עבר "זמן ניכר" המצדיק עיון חוזר בתנאי השחרור, היא אך זו הכלכלית. אמנם, ברמה האובייקטיבית, אין הכרח כי חלוף זמן לכשעצמו יאיין מסוכנות של אדם. במקרה שלפניי, חלוף הזמן אינו מפחית מהפגיעה ברגשות המתלוננות, שעמדה ביסוד החלטתו של השופט ג'ובראן . אך חלוף הזמן מביא להפחתה יחסית במשקלה של מסוכנות זו, אל מול האינטרסים האחרים המונחים על כפות המאזניים. כאן, משקלה פוחת, באופן יחסי, אל מול הפגיעה הכלכלית הנמשכת בעורר. כאשר אדם שוהה במעצר בית ללא היתר לצאת לעבודה, מחריף מצבו הכלכלי ביחס ישר לאורך התקופה בה אינו עובד. בהינתן כי העורר שוהה במעצר בית מזה קרוב לשנה, ונוכח הפגיעה הכלכלית המצטברת הנגרמת לו עקב כך, מוצא אני כי יש לאפשר לו לצאת לעבודה. עם זאת, לאור עמדת שירות המבחן בתסקיר המעצר, אינני רואה להתיר לו לצאת לעבודה ללא פיקוח. לא נעלמה מעיניי הפגיעה המתמשכת והגוברת גם בחירותו של העורר, מעבר לפגיעה הכלכלית בו. ואולם, לאור העובדה שהמתלוננות טרם העידו ושמועדי ההוכחות נקבעו לחודשיים הקרובים, לא ראיתי בשלב הזה להסיר את עול הפיקוח מכתפי העורר. בית המשפט מצפה לכך שהתביעה תעשה כל אשר ביכולתה כדי לסיים את העדתן של המתלוננות בתוך מועדים אלה ברוח הצהרתה לפרוטוקול, ובכך תיפתח הדרך לעורר להגיש בקשה נוספת לעיון חוזר.

8.לסיכום, הערר מתקבל באופן חלקי, במובן זה שיתאפשר לעורר לצאת לעבודה במשך ימי השבוע, בכפוף להצגת תוכנית עבודה ופיקוח, להנחת דעתו של שירות המבחן ואישורה של התוכנית על ידי בית המשפט המחוזי. מבלי לגרוע מהאמור, לצורך חיפוש עבודה או תעסוקה (לרבות פגישות עם מוציאים לאור, מפיקים ועוסקים אחרים) יוכל העורר לצאת ממעצר הבית, בליווי צמוד של אחד הערבים או המפקחים שכבר אושרו על ידי בית המשפט המחוזי או של ערב או מפקח אחר שיאושר על ידו.