בש"פ 7991/06 סאמי אבו מדיעם נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט זלוצ'ובר ) בב"ש 21543/06 מיום 17.9.06, בגדרה דחה את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט בב"ש 20342/06 מיום 6.3.06, שבה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

2.כנגד העורר הוגש ביום 19.2.06 כתב אישום, שבו מיוחסים לו ששה אישומים. באישומים 1-5 מיוחסות לו עבירות שונות בנשק: רכישת נשק ותחמושת, הובלת נשק ותחמושת, החזקת נשק ותחמושת, סחר בנשק, רכישת חלקי נשק ועשיית עסקה בנשק. כן מיוחסות לו, בהקשר לעבירות הנשק, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. באישום השישי, שהוא העיקר לענייננו, מיוחסות לו עבירות של חיפוי, מגע עם סוכן חוץ, מסירת ראיה סודית והשמדת ראיה. כמתואר בכתב האישום, אישומים 5-1 מתייחסים לסדרה של מקרים שאירעו בין השנים 2001-1996. האישום השישי מתייחס לקשריו של העורר עם תושב עזה בשם עימאד, אשר הציע לו לחטוף ישראלי ולהסתירו בביתו שברהט, לשם התמקחות עם רשויות המדינה תמורת שחרור בנו המרצה בישראל עונש של מאסר עולם. העורר לא נענה להצעתו של עימאד, אך חזר ויצר עמו קשר, למרות שהוזהר על ידי שירות הביטחון הכללי ( להלן – שב"כ ) לבל יעשה כך ועל אף שהבטיח שלא לקיים עמו קשר. העורר אף הזהיר את עימאד כי שב"כ יודע על פעילותו. לאחר מכן, לבקשת העורר, השמידה אשתו את מכשיר הטלפון הנייד שבאמצעותו דיבר עם עימאד, וזאת כדי להשמיד ראיה.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי האישומים 5-1, המבוססים רובם ככולם על אמרותיו של העורר, לא מהווים בסיס להחלטתו ולכן לא הרחיב עליהם. אשר לאישום השישי, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה. בית המשפט קבע כי אין הסבר מניח את הדעת לכך שהעורר לא מסר לרשויות על פנייתו של עימאד אליו. כן קבע כי העורר הוזהר על ידי שב"כ שלא לקיים קשר עם עימאד, וכי ספק אם שיחתו לאחר ההזהרה הייתה "תמימה". כן קבע כי שקרי הנאשם והתנהגותו המפלילה עשויים לשמש סיוע לראיות התביעה. בית המשפט קבע כי בשל חומרת העבירות ובשל פוטנציאל הסיכון הנובע משחרורו של העורר, הנלמד גם מעברו הפלילי כמו גם מהתנהגותו לאחר חקירתו הראשונה בשב"כ, קיימת עילה למעצרו. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין ליתן אמון בעורר ו"אין לקחת סיכונים כלשהם". על כן, שלל כל חלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 2975/06). בהחלטתו מיום 7.5.06 צמצם בית משפט זה ( השופטת ארבל ) את המחלוקת בפניו לאישום השישי בלבד, בגדרה קבע כי יש להשיב על שתי שאלות אלה: האם קיימות ראיות לכאורה ביחס לאישום זה, והאם יש בהן כדי להקים עילה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט דחה את טענות העורר. ראשית, קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאישום השישי. שנית, בעניין מסוכנותו של העורר, עמד בית המשפט על העובדה כי חלק מהעבירות המיוחסות לו מקימות עילת מעצר סטטוטורית. בית המשפט הוסיף וקבע כי עבירות נגד ביטחון המדינה מצדיקות, בדרך כלל, את מעצר הנאשם עד תום ההליכים. כן ציין בית המשפט שאין לשלול את האפשרות כי לאור המיוחס לעורר, הוא ינסה להתחמק מהליכי שפיטה אם ישוחרר לחלופת מעצר. עוד קבע בית המשפט כי בעורר מתקיימת מסוכנות הנלמדת מכך שלא דיווח לרשויות על כוונה לחטוף ישראלי, מסוכנות המתעצמת לנוכח העובדה שהזהיר את עימאד כי שב"כ יודע על פנייתו אליו. בקביעתו זו התבסס בית המשפט גם על עברו הפלילי של העורר, וכן על כך שמעל באמון ובאזהרות שניתנו לו, בהתעלמו מאזהרת שב"כ לבל יהיה בקשר עם עימאד. עובדה זו, קבע בית משפט זה, מובילה למסקנה כי לא ניתן יהיה ליתן בו אמון בכל הנוגע לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר.

4.העורר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה הוגשה בעקבות הודעתה של באת כוח המדינה (ביום 21.8.06) במסגרת דיון בבקשת העורר להסיר תעודת חיסיון (בש"פ 3856/06). בהודעתה מסרה באת כוח המדינה כי היא מוכנה להכיר בכך שהעורר התקשר לעימאד "מתוך פחד, ולא כי רצה לעזור לעימאד". נכונותה של המדינה ליתן הצהרה זו הוסברה בכך שלדעתה אין נפקות לכך בענייננו. בבקשה לעיון חוזר טען העורר, כי יש באמור כדי לכרסם באופן ממשי בתשתית הראיות לכאורה נגדו, וכדי לחזק את טענתו כי פעל מתוך כורח. למצער, טען העורר, העניין משליך באופן משמעותי על שאלת מסוכנותו. בית המשפט דחה טענותיו אלו, בקבעו כי הגנת הכורח ממילא לא תקום לעורר, וכי יש בחששו מעימאד דווקא כדי להעצים את מסוכנותו. בית המשפט קבע אפוא כי אין שינוי המצדיק את קבלת הבקשה לעיון חוזר, וחזר על קביעותיו בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הערר שלפניי.

5.העורר טוען כי בית משפט שגה כאשר לא העניק משקל לשינוי בעמדת המשיבה. לטענתו, שיחת הטלפון בינו לבין עימאד, שנערכה לאחר פגישתו עם השב"כ, היא לב לבו של האישום, ואילולא התקיימה כלל לא היה מוגש כתב אישום נגדו. לדבריו, מסוכנותו נבעה בעיקר מההנחה כי רצה לסייע לעימאד. ואולם, אם זו אינה עוד הסיבה ליצירת הקשר עמו, כפי שהצהירה המדינה, הרי שלא נשקפת ממנו סכנה. לטענתו, הוא אמנם נכשל בכך שהתקשר אל עימאד לאחר שיחתו עם השב"כ, אך עשה זאת, לדבריו, רק משום שרצה למסור לו כי לא הוא זה שהלשין לשב"כ, וכי עשה כן מפאת חששו מפני עימאד שמא יפגע בו או בבני משפחתו. העורר מלין על קביעת בית המשפט לפיה חששו של העורר מעימאד דווקא מעצים את מסוכנותו. לטענתו, יש להביא בחשבון גם את העובדה, שאינה במחלוקת, כי סירב לסייע לעימאד (לחטוף ישראלי), על אף שהלה הציע לו 50,000$ בתמורה לכך, ועובדה זו, בהצטרפה לשינוי בעמדת המשיבה, מקטינה אף היא את מסוכנותו. מכאן, לדבריו, שבית משפט קמא טעה כאשר לא בחן חלופת מעצר. כן מדגיש העורר את הזמן הארוך בו הוא שוהה במעצר. לאור כל אל ה , מציע העורר כי ישוחרר לחלופת מעצר בבית אחיו, עורך דין במקצועו, בכפוף להפקדה כספית וערבויות.

המשיבה, מנגד, סומכת את ידיה על קביעותיו של בית משפט קמא. לטענתה, יש ליתן משקל לעובדה כי העורר סייע, ולו בצורה כלשהי, לאדם אשר מעוניין לחטוף אזרח ישראלי – אף אם עשה כן מתוך פחד. כן היא טוענת כי קיים בעורר חשש מובנה להימלטות מן הדין. בנוסף, מצביעה המשיבה על עברו הפלילי של העורר.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו 1996 ( להלן – החוק ) מורה לאמור:

"עצור משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה".

המחלוקת המשפטית בענייננו מתמקדת בשאלה הבאה: האם הסכמת המשיבה, כי בעת שיצר קשר עם עימאד פעל העורר מתוך פחד, היא בגדר גילוי עובדה חדשה או שינוי בנסיבות המצדיק קבלתה של הבקשה לעיון חוזר. ברי כי מידע חדש המעיד על מסוכנותו המופחתת של עצור, לעומת המידע שעמד בפני בית המשפט בעת מתן החלטת המעצר, מהווה טעם טוב לעיון חוזר. על כן, השאלה העולה במקרה שלפניי היא, האם העובדה כי העורר פעל מתוך חשש לחייו או לחיי משפחתו, מפחיתה ממסוכנותו. לטעמי, אדם הפועל מתוך פחד מובן ומוצדק (לאור מסוכנותו של עימאד), מסוכן פחות מאדם הפועל מתוך מחשבת זדון ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה. במקרים רבים, יהיה זה סביר להניח כי מי שפעל ממניע זדוני לפגוע בביטחון המדינה, תתקיים בקרבו מוטיבציה לשוב ולפגוע בו, אף לאחר שישוחרר לחלופת מעצר. הפועל מתוך פחד, לעומתו, יעשה מאמץ שלא לעמוד פעם נוספת במבחן, ולא ינקוט בפעולה אקטיבית המסכנת את הציבור. מכל מקום, נראה כי מסוכנותו של מי שפעל מתוך פחד, כמו העורר שלפניי, תהיה קלה יותר לאיון בחלופת מעצר ראויה. על כן, ובהוסיפי לכך את העובדה כי העורר סירב לסייע לעימאד למרות הפיתוי הכספי הגבוה שהוצע לו, סבורני כי ניתן להסתכן וליתן בו את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

ועוד זאת. העורר עצור מזה כשמונה חודשים. בפרשה אחרת נזדמן לי לעמוד על מהותו של המושג "זמן ניכר" (שבסעיף 52(א) לחוק) כמושג השואב את משמעותו מנסיבות העניין (בש"פ 5825/06 גולדבלט נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 29.8.06). נראה כי השינוי בעמדת המשיבה, שהוא העומד ביסוד הבקשה לעיון החוזר שלפניי, נותן משמעות חדשה לזמן הארוך בו שוהה העורר במעצר, ואף שיקול זה מטה את הכף לקבלת הערר.

7.לסיכום, הערר מתקבל והעורר ישוחרר בערובה בתנאים דלהלן: העורר ישהה במעצר בית מלא בבית אחיו, עו"ד שאער אבו מדיעם, אשר יפקח עליו; עם זאת, העורר יהא רשאי לצאת לעבודה עם אחיו במהלך היום, לפיקוחו של האח; העורר יפקיד, בקופת בית המשפט המחוזי, מזומן או ערבות בנקאית על סך 25,000 ש"ח, וכן יפקיד ערבות עצמית בסך 100,000 ש"ח; אחיו, עו"ד אבו מניעם, יחתום על ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח; יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגד העורר שיעמוד בתוקפו עד לסיום משפטו; העורר יתייצב בפני בית המשפט בכל עת שיוזמן.

העורר ישוחרר מיד לאחר הפקדת הפיקדון והערבויות דלעיל.

העורר יהיה רשאי לבקש מבית המשפט המחוזי להוסיף ערב-מפקח נוסף.