רע"א 2614/99 מדינת ישראל נ. פלוני

המשיב עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות מין במשפחה (אינוס); עבירות מין במשפחה (מעשי סדום); עבירות מין במשפחה (מעשים מגונים); והתעללות בקטין. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך בית-משפט קמא החליט לדחות את הבקשה והורה על שחרורו ממעצרו בתנאים אלה ואחרים כפי שקבע.

על החלטה זו הערר שלפני.

כתב האישום מגלה מסכת מחרידה של אב חורג - הוא המשיב - אשר החל עושה בבת אשתו הקטינה, החל בהיותה כבת שש שנים, מעשים מגונים, ולימים, מאז היותה של הקטינה כבת שמונה או תשע שנים, החל במגע אישות עם הקטינה. מעשים אלה חזרו ונשנו מספר בלתי-ידוע של פעמים ובמשך שנים. במשך כל אותן שנים עשה המשיב אף מעשי סדום בקטינה מספר רב של פעמים.

בית-משפט קמא הסכים עם המדינה כי יש בידיה ראיות לכאורה לאישומים כנגד המשיב. בעניין זה מציין בית המשפט כי עדויותיה של המתלוננת - ילדה כבת שלוש עשרה וחודשיים ימים - הינן "מפורטות בצורה יוצאת דופן, בהתחשב בגילה, ועל-פני הדברים נראה שמסרה את הדברים לחוקרת הנוער בצורה שוטפת ובטבעיות גם כשנגעה בפרטים אינטימיים". בית-משפט קמא מוסיף ומעלה, אמנם, קושיות אחדות באשר למסכת האירועים המתוארת בכתב האישום, ואולם אין זה מונע אותו מהגיע לכלל מסקנה כי יש ראיות לכאורה לעילת מעצר. אכן, אותן קושיות הנזכרות בהחלטתו של בית-משפט קמא, המועד לבירורן יהיה לעת המשפט, ובעצם גם בא-כוח המשיב לא חלק אלא בשפה רפה על-כך שיש בתיקי המשטרה ראיות לכאורה לייסוד כתב האישום.

נותרו, איפוא, שתי שאלות שלעניין, והן: קיומה של עילה למעצרו של המשיב ושאלת האפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת-מעצר. הבה נדון בשאלות אלו.

אשר לעילת המעצר: בית-משפט קמא קבע כי חרף חומרת העבירה וקיומן של ראיות לכאורה לעילת מעצר, אין לקבל את עמדת המדינה כי המשיב מסוכן לציבור או למתלוננת, והשאלה הנשאלת היא, אליבא דידו, איזו השפעה תהא לשיחרורו של המשיב ממעצר. על שאלות אלו השיב בית משפט קמא כי התביעה לא הביאה כל ראיה שהמשיב עשה ניסיונות להשפיע על הקטינה לשנות מעדותה, וכי לו היה בכוונתו להשפיע עליה, יכול הוא לעשות כן גם מתא המעצר באמצעות אימה של הקטינה ואחיותיה. מטעמים אלה קבע בית-משפט קמא כי לא יהיה בשיחרורו של המשיב ממעצר כדי להשפיע על עדותה של הקטינה, והחליט כי יהיה בחלופת מעצר כדי להבטיח שהקטינה תעיד בבית-המשפט ללא מורא ומבלי שהמשיב יעשה מעשים העלולים לשבש את הליכי המשפט.

סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה אותו - החוק), קובע עילת מעצר במקום בו "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט... או... להשפעה על עדים...". השאלה הנשאלת היא, אם שחרורו של המשיב ממעצר עלול להביא לאחת מרעות אלו המנויות בחוק. התשובה, לדעתי, היא בחיוב, ומכמה וכמה טעמים.

ראשית לכל, אם יורשע המשיב בדינו, צפוי הוא לשנות מאסר ארוכות בבית-הכלא, ומטבע הדברים - זה טיבעו של בן-אנוש - כי ינסה לעשות עתה כמיטבו להינצל מן העונש הצפוי לו. היסק זה טבוע באופיו של האדם, ואין צורך בחוות-דעת של מומחים להוכיחו. נזכור כי הקטינה הינה רכה בשנים, ובדרך הטבע קיימים יחסי תלות בינה לבין אביה החורג. ניתן להניח כי במשך השנים אף נוצרו יחסים נפשיים - אולי אף יחסים נפשיים עמוקים - בין הקטינה לבין אביה החורג. אין זה רחוק להניח כי הקטינה נתונה גם כיום להשפעתו של אביה החורג וכי יקל עליו, אם אך ירצה, להשפיע עליה לשנות את עדויותיה בפני החוקרים.

אכן, כפי שאמרתי במקום אחר (בש"פ 2415/99 - פלוני ) "לעניינן של עבירות מין במשפחה - באשר הן - קרוב מאוד החשש כי נאשם יעשה לשינוי הודעות אשר ניתנו נגדו. יהיו אף מי שירחיקו לכת ויאמרו כי בעניינן של עבירות מין במשפחה החשש לשיבוש הליכי משפט מובנה הוא בעבירות עצמן". יתר-על-כן: מסתבר כי הקטינה חששה מאוד לגלות את מעשי אביה החורג, מתוך חשש שמא ישפיע הדבר בצורה קשה על אימה עד שתבקש לשלוח יד בנפשה. במקום אחר אומרת הקטינה כי חשה היא ריגשי אשם כלפי אימה בשל המעשים שאביה החורג עשה בה. כך באשר לאם וכך באשר לאב החורג, שהקטינה תחוש "מבוכה רבה ורגשי אשמה דוקרים" על אשר מביאה היא להאשמתו של אדם קרוב לה (פרשת פלוני , שם). ואם אחרי כל אלה ישוחרר המשיב ממעצר, עלולה הקטינה לראות בהחלטה זו מסר כי עולם כמינהגו נוהג וכי החברה אינה מסיקה את המסקנות הראויות מן המעשים המחרידים שאביה החורג עשה בה. שיחרורו של המשיב ממעצר עלול, לפגוע, איפוא, פגיעה נפשית חמורה במתלוננת ולהגביר את הלחץ הנפשי הקשה ואת החרדות אשר היא נתונה בהם ממילא. סכנה מסוג זה הינה שיקול כבד-משקל לעניין שיחרורו של נאשם ממעצר, וכהוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק תקום ותהיה עילת מעצר במקום בו קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. ראו והשוו: בש"פ 348/99, 351/99 - פלוני נ' מדינת ישראל

(מפי השופטת דורנר); בש"פ 1334/98, 1337, 1353 פלונים

נ'

מדינת ישראל (מפי השופטת ביניש); בש"פ 90/99 פלונים

(מפי השופט זמיר).

אכן, החברה בישראל - ואנו, הרשות השופטת, נציגיה - חייבים אנו שלא לרפות את ידי המתלוננת הקטינה בדבריה לחוקרת הנוער ולעת שתעמוד לפני בית-המשפט ותעיד את עדותה. לסופו של דיון, בית-המשפט שבפניו תעיד המתלוננת הוא שיחליט אם יקבל את דבריה כדברי-אמת. יחד עם זאת, חובתנו שלנו בהליך המעצר שלפנינו היא להבטיח כי הקטינה תעיד לפני בית המשפט בלא מורא ובלא חשש - ולו לרגע קט - כי "העולם כולו נגדה". אם חשש מעין-זה קיים לעניינו של כל עד, על-אחת-כמה-וכמה קיים הוא לגבי קורבנה של עבירת מין. ראו דברי השופטים דורנר, ביניש וזמיר בהחלטות שהזכרנו לעיל. קל-וחומר בעניינה של עבירת מין במשפחה, שיחסי התלות בין הבוגרים בה לבין הקטינים בה קשה להגזים בכוחם ובהשפעתם על הקטינים.

דעתי היא, איפוא, כי חלופת מעצר למשיב אינה אלא אמצעי דל ונעדר-תוקף למניעת שיבוש הליכי המשפט ולמניעת סיכון לביטחונו של אדם ולביטחון הציבור.

אני מחליט, איפוא, לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. אפשר יהיה מקום לדון מחדש בנושא מעצרו של המשיב לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת הקטינה, ואולם אינני מעלה זאת אלא כאפשרות בלבד; שכן בנסיבות העניין עלול שיחרורו של המשיב להוות סיכון מטעמים שלא פירטנו בהם גם לאחר עדותה של המתלוננת.

בשולי הדברים - ואפשר לא כל-כך בשוליהם - ברצוני להוסיף דברים אלה: לאחר שבית-משפט קמא החליט על שיחרורו של המשיב ממעצרו, ביקשה המדינה עיכוב ביצוע ל48- שעות להגשתו של ערר. בית-משפט קמא דחה את הבקשה בהחלטה קיצרת-מילים ובלא הנמקה: "הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית". אין לי אלא לתמוה על החלטה זו.

סעיף 55(א ( לחוק קובע כי משהחליט בית משפט על שיחרור ממעצר ותובע הודיע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה, מוסמך בית משפט לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב, ואשר לא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה. אין חולקים כי בית-משפט מוסמך שלא להיעתר לבקשה לעכב את ביצוע החלטתו, ואולם בה-בעת ניתן לצפות כי בית משפט ינמק את החלטתו, ולו בקצרה. יתר-על-כן: ניתן לסבור כי סירוב לעכב ביצוע החלטה יתמוך עצמו בשיקולים ראויים; שהרי עצם מתן הסמכות לעכב ביצוע החלטה ב48- שעות מלמד כי המחוקק סבר שלעיתים - אפשר לעיתים מזומנות - ראוי לעכב ביצוע שיחרור אם תובע עומד על זכותו להגיש ערר. מה לנו שנאריך, והרי בית-המשפט העליון עמד על כך כמה וכמה פעמים. לריענון הזיכרון נפנה אל כמה וכמה מראי-מקומות: בש"פ 1986/94 עמר , פ"ד מח(3) 133, 151 ו152-; בש"פ 6671/95 אבו

רחמון

(לא פורסם); בש"פ 2512/96 נסאסרה ; בש"פ 3413/96 רוזנצוייג

(לא פורסם). והמעיין יעיין ויידע.

ניתנת היום, ז' אייר תשנ"ט (23.4.99).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

99026140. G01