בש"פ 1429/10 ינון חיים נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת חימוביץ) מיום 2.2.10 בתיק עמ"ת 22941-01-10, בה נתקבל חלקית ערר על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט אבו טהה) מיום 11.1.10 בתיק ב"ש 11599/09 לעצור את העורר עד תום ההליכים; בבית המשפט המחוזי הוחלט ביום 2.2.10 על הזמנת תסקיר בעניינו של העורר.

ב.

תיק זה עבר מהלך מוזר ולא תקין: הערר הוגש על ידי העורר עצמו ביום 21.2.10. בהחלטה מיום 23.2.10, לאחר שלשכתי כבר קבעה את הערר לדיון, ציינתי כי איני רואה מקום לקיימו בטרם יובהר מדוע לא יטופל בדרך הסדורה, קרי, המתנה להכרעתו של בית משפט השלום בעקבות תסקיר שהוזמן, ואחר כך פניה לבית המשפט המחוזי. הגיעה "הבהרה" מצד העורר ב-28.2.10. נתבקשה בו ביום תגובת המדינה. זו הגיעה ב-3.3.10 ונאמר, כי ראוי להמתין להחלטת בית משפט השלום שנקבע דיון בו ב-11.3.10. בהחלטה מ-7.3.10 נאמר כי הואיל והעורר היה מיוצג בבתי המשפט הקודמים, יודיע עו"ד ארד בא כוחו עד 9.3.10 "אם יש מקום לדיון בערר עתה ". ב-8.3.10 הגיעה הודעה ובקשה לקיים דיון בערר. הוא נקבע ליום 14.3.10. הוסבר על-ידי עו"ד ארד בראשיתו, כי נימוקי ערר מפורטים לא נשלחו כי המתין להחלטה בעניין זה, וכי הדיון בבית משפט השלום שנקבע ל- 11.3.10 לא נתקיים, כיון שהעורר לא הובא (אף שהוגש תסקיר, שנשתהה בגלל טעות). ציינתי כל זאת, שכן לטעמי ברי כי לא היה מקום לערר עתה, אלא להמתנה להחלטות סדורות של בתי המשפט באשר לחלופה. לדעתי היה על הסניגוריה הציבורית לא לבקש דיון עתה אלא ללכת בסדר הדברים הנכון, כדי שלא להטריח את בית המשפט. אציין כי קיימתי את הדיון כדי שלא תהא חלילה פגיעה בזכויות נטענות של העורר, הטוען לחוסר ראיות ולהשתהות, אך הנכונה היתה לפנות לבית משפט השלום לפי הצורך וגם לברר עם שירות המבחן היכן התסקיר. החלטה זו תובא לידיעת הסניגורית הציבורית דרום, ואבקש התייחסותה בתוך שבוע.

ג.

החלטה זו תתיחס לעניין הראיות בלבד, שרק הוא נדון בפני, ולא לנושא החלופה.

רקע

ד.

כנגד העורר הוגש ביום 22.12.09 כתב אישום המייחס לו עבירה של סחר בסמים מסוכנים, עבירה לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973. על פי המתואר בכתב האישום, מכר העורר, בצוותא עם אדם אחר (ויוי אזולאי), לסוכנת משטרתית 97.2 גרם של סם מסוכן מסוג חשיש. בהחלטת בית משפט השלום מיום 11.1.10 נקבע, כי קיימות בתיק ראיות לכאורה. לעניין המסוכנות נאמר, כי לחובת העורר הרשעות רבות בגין עבירות רכוש, אלימות, סחר בסם מסוכן והחזקת סם; עוד לחובתו מאסר מותנה בן 10 חודשים. הוחלט על המעצר. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. הערר התקבל חלקית (ביום 2.2.10), במובן זה שהוחלט על הזמנת תסקיר בעניינו של העורר. נדחו טענות העורר בדבר החלשה בראיות לכאורה בשל חזרתה של הסוכנת לשימוש בסמים ובעיות זיכרון אצלה, אך נאמר כי נוכח הפסיקה המביעה הסתייגות מסוימת מהרשעה על סמך עדותו של סוכן כעדות יחידה, יש מקום להכנת תסקיר, כאמור חרף חומרת העבירה ונסיבותיו של העורר.

הערר והדיון

ה.

בערר (ובהודעות הנוספות מאת העורר ומטעמו שהוגשו ביום 28.2.10 וביום 8.3.10) עותר העורר לשחרורו. נטען, כי אין ראיות לכאורה כנגדו, שכן נקבע על ידי בית משפט השלום שאין חיזוק בראיות חיצוניות לעדות הסוכנת, וכי זו אף סותרת קלטת אודיו הנוגעת לאירוע נשוא כתב האישום. עוד נטען להפעלה פסולה של הסוכנת.

ו.

בדיון טען עו"ד ארד לעורר, כי יש קושי לקבל כפשוטם את דבריה של הסוכנת. פורט הרקע להפיכתה לסוכנת, ונטען, כי השתמשה בסמים עובר לארוע נשוא כתב האישום. נטען גם, כי הפרקליטות נתנה אישור להמשך הפעלתה על סמך מידע שגוי בדבר מעידה חד פעמית של חזרה לסם, בעוד אשר בפועל השתמשה הסוכנת בסמים בקביעות. נטען, כי העסקה נשוא כתב האישום לא התקיימה בבית העורר ואין זכר בקלטות האודיו להימצאותו במקום ביצוע העסקה; כן לא ניתן לזהותו בתצלומי הוידאו. עוד נטען לבעיות זיכרון אצל הסוכנת, ולכן – לקיומו של ספק סביר.

ז.

עו"ד שגב טענה למדינה והסבירה, כי אין קשר בין פגם נטען בהליך אישור הסוכנת לבין הראיות הקיימות בתיק, וכי מכל מקום, שעתן של הטענות הללו בתיק העיקרי. נאמר, כי העובדה שהסוכנת חזרה לשימוש בסמים היא למרבה הצער אפשרות צפויה בתיקים ממין אלה, אך אין בכך כדי לפגום במהימנות. לעניין בעיות הזיכרון נאמר, כי הן נבעו מכדורים שלקחה הסוכנת בעבר, אך לא השתמשה בהם במשך שנה עובר לאירוע. אושר, כי העורר לא דיבר בעת הפגישה, ועל כן קולו לא נשמע בקלטות האודיו; הראיות נגדו נסמכות על הודעת הסוכנת, אשר – כנטען – לא היה לה מניע להפלילו, במיוחד מקום שידעה שהאירוע מצולם.

הכרעה

ח.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לערר. עיינתי בחומר החקירה, ולא מצאתי לשנות מהחלטת בתי המשפט הקודמים כי קיימות ראיות לכאורה בתיק, וכי הן

אינן מוחלשות באופן משמעותי בעקבות הטענות. מהודעת הסוכנת מיום 14.9.09 ומדבריה במהלך עימות עם העורר מיום 20.12.09 עולה, כי העורר נכח במקום ביצוע העסקה והיה מעורב במתרחש, על ידי כך שמסר את הסם - "פלטת חשיש" – לאזולאי, שמכר אותו לסוכנת. הסוכנת לא מסרה כי העורר אמר דברים בעת ביצוע העסקה, ועל כן אין תימה כי קולו לא נשמע בקלטות האודיו. מדברי הסוכנת בהודעותיה השונות עולה כי לא סבלה מבעיות זיכרון (ולא לקחה את הכדורים שגרמו לכך בעבר) בתקופה הסמוכה לאירוע; ראו למשל הודעתה מ- 1.12.09, לפיה חדלה להשתמש בכדורים מאוגוסט 2008, בראשית תהליך הגמילה. אכן, ייתכן שבאותה העת השתמשה הסוכנת בסמים (הודעתה מיום 7.12.09), אך אין בכך בהכרח - לכאורה - בכדי לפגום בהודעתה, במיוחד מקום שלא הוצג מניע שבעטיו תרצה להפליל את העורר; ראו גם זכרון דברים של ל' פטרוב מן המשטרה מיום 14.9.10. העורר עצמו נתן קולו בשיר בשעה שנחקר בנושא זה (הודעתו מיום 16.12.09). אכן, סוכנים לעתים אינם מל"ו צדיקים, והסוכנת דנא אף היא בעלת רקע עברייני בסמים, אך אין בכך כדי לאיין את הראיה לכאורה הנסמכת עליה.

ט.

אשר על כן, בכל הנוגע לראיות לכאורה , בהן עוסקת החלטה זו, לא מצאתי כי יש לשנות מההחלטות בתי המשפט הקודמים. באשר לשקילת החלופה נוכח תסקיר המבחן – הדבר נתון לעת הזאת להחלטת בית משפט השלום, אשר ראוי כי תינתן בהקדם האפשרי. מעבר לכך ייטיבו הצדדים עשות אם יפנו בבקשה לקדם את ההליכים בתיק העיקרי, אשר על פניו אינו סבוך, ויש לקוות כי שמיעתו תסתיים בהקדם. הדברים יתבררו, כמובן, לאשורם ככל שינוהלו הוכחות במשפט העיקרי.

י.

כאמור, איני נעתר לערר לעניין הראיות. עותק ההחלטה יועבר גם לסניגורית הציבורית מחוז הדרום כאמור בפסקה ב' מעלה.