בש"פ 1450/02 אברהם לייבו נ. מדינת ישראל

כאמור בהחלטתי מתאריך 20.2.02, מעצרו של העורר הוארך בתשעים ימים על-פי החלטת בית-המשפט העליון (השופט יצחק אנגלרד). זאת לאחר שעל-פי הוראת השופט אנגלרד, בית-המשפט המחוזי קבע שלושה מועדים לדיון, ולאחר שבא-כוח המדינה אף הודיע לבית-משפט זה, כי שני מועדים יספיקו לסיים את פרשת התביעה.

אלא שפרשת התביעה לא נסתיימה ובית-המשפט המחוזי ביטל את המועד השלישי, בציינו כי אחד משופטי ההרכב עסוק במשפטים אחרים.

בהחלטת ביניים בערר, שבגדרו נתבקשתי להורות על שחרור העורר ממעצרו, כתבתי:

אפתח ואומר, כי משנקבעו שלושה מועדים על-פי בקשת בית-המשפט העליון, היה מקום לקיימם גם לנוכח קשיים ואילוצים. משלא נעשה כך, תחזור המדינה ותבקש כי ייקבעו שלושה מועדים נוספים קרובים, במסגרת 90 ימי ההארכה.

המדינה תגיש לי הודעה בעניין זה עד ליום א', 24.2.02, ובהתחשב בהודעה זו אחליט בדבר המשך הטיפול בתיק.

הפרקליטות פנתה איפוא לבית-המשפט המחוזי בבקשה לקבוע שניים או שלושה מועדים, אלא שלנוכח לוח המשפטים נקבע רק מועד אחד, לתאריך 3.3.02, ואף זאת לפי "הנחיית בית-המשפט העליון". מועד זה נדחה לבקשת הפרקליטות, שהסבירה כי על הפרקליטה המטפלת בתיק להופיע בתיק אחר שנקבע מראש ליום זה. מועד הדיון נדחה איפוא מבלי שנקבעו מועדים אחרים.

בנסיבות אלו הייתי מקבלת את הערר ומשחררת את העורר בערובה. ברם, לנוכח חומרת העבירה שבה מואשם העורר, עבירת רצח, החלטתי אך לקצר את תקופת ההארכה כדי לאפשר ביקורת שיפוטית על קצב שמיעת המשפט.

העורר ישוחרר איפוא ממעצרו בתנאים מגבילים בתאריך 1.4.02, אלא אם יוארך מעצרו על-ידי שופט בית-המשפט העליון. התנאים המגבילים ייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.