בש"פ 1452/12 יורם דדון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט הבכיר הווארי) בעמ"ת 15713-02-12 מיום 16.2.12, במסגרתה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בצפת (השופט גולדקורן) במ"ת 3732-02-12 מיום 2.2.12. בית משפט השלום הורה על דחיית הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים עד להגשת תסקיר שמועדה נקבע ל-1.3.12.

רקע והליכים

ב.

ביום 2.2.12 הוגש כתב אישום כנגד העורר בגין איומים כלפי רעייתו (להלן המתלוננת ) והיזק בזדון לרכוש שבביתם. כתב האישום מתייחס לתאריכים שבין 30.1.12-25.1.12. הרקע לאירועים, כעולה מכתב האישום, החלטתה של המתלוננת לנסוע מביתם שבקרית שמונה לאזכרה שתיערך בירושלים. נוכח החלטתה, איים עליה העורר באופנים שונים, ובין היתר כי ירצח אותה אם תסע לירושלים; ובהמשך, לאחר שנסעה עם ילדיהם לירושלים ושהתה שם חמישה ימים, אם תחזור לקרית שמונה. עוד באותה תקופה, כעולה מכתב האישום, שבר העורר שולחן מחשב, מאפרה וטלפון שבביתם.

ג.

הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. באת כוחו לא התנגדה לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עם זאת נטען, כי העורר נטול עבר פלילי וזהו מעצרו הראשון. נתבקש לשחררו לחלופת מעצר בקריית שמונה בהשגחת אחיו. נטען, כי העורר והמתלוננת מתקיימים מקצבת הבטחת הכנסה; ואם ישהה במעצר, לא יוכל להגיע למל"ל ולמלא את חובותיו במסגרת הקצבה, וזכאותו תישלל. בא כוח המשיבה טען, כי נוכח התפרצויות הזעם שהפגין העורר, אין כל חלופה שתפיג את מסוכנותו.

ד.

בית משפט השלום סבר (החלטה מ-2.2.12), כי מן העורר נשקפת מסוכנות, הורה על מתן תסקיר לשם בחינת חלופת מעצר, ודחה את ההכרעה בבקשה להארכת המעצר ליום 1.3.12. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. נטען, כי היה על בית משפט השלום להתרשם בעצמו מן החלופה, וכי בנסיבות דחיה בת חודש אינה סבירה.

ה.

בית המשפט המחוזי סבר, כי העבירות המיוחסות לעורר חמורות מאוד, וכי קיים חשש שהאיומים יצאו לפועל. בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט, כי החלטתו של בית משפט השלום מאזנת בין נסיבותיו האישיות של העורר לבין המסוכנות הנשקפת ממנו. צוין כי לעורר אמנם אין עבר פלילי, אולם נוכח חומרת המעשים המיוחסים לו, ומיקום החלופה בעיר מגוריה של המתלוננת, נדרש תסקיר מקצועי לשם בחינת האפשרות להפגת החשש העולה ממסוכנותו של העורר. בית המשפט התייחס לפרק הזמן שעל העורר להמתין בנסיבות במעצרו, ולקושי שיש בכך. עם זאת נפסק, כי נוכח העומס בשירות המבחן אין מנוס מהמתנה לתסקירו.

הכרעה

ו.

לאחר העיון לא ראיתי מקום ליתן רשות ערר. אכן, המועד שנקצב לתסקיר המעצר, עם כל ההבנה לעומס שעל שירות המבחן, הוא ארוך – קרוב לחודש ימים; החלטות בית משפט השלום היתה כאמור, מ-2.2.12 והמועד נקצב ל-1.3.12. אציין כי המקרה דנא נמנה על אלה שבהם היה מקום לתסקיר. אכן בבש"פ 478/12 אלאעסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ערך השופט עמית (פסקה 18) הבחנה בין מקרים שבהם לא תסכון חלופת מעצר ועל כן אין להפנותם לתסקיר, כאלה שבית המשפט יכול להכריע בחלופה בלא שירות המבחן על פי נסיבותיהם והתרשמות ישירה "מהמפקחים המוצעים ומטיב החלופה על רקע המעשה והעושה", מקרי ביניים, לשיטתו, הם אלה שבהם חלופת מעצר תוכל לסכון בכפוף לבחינה מעמיקה על-ידי שירות המבחן. והנה התמונה במציאות מגוונת מאוד כמובן; וישנם מקרים שבהם לשם עצם ההכרעה בדבר חלופה בכלל, ולא רק החלופה הספציפית, ראוי שבית המשפט יסתייע בשירות המבחן. כשלעצמי, אף שמוכר לי העומס בשירות המבחן, דעתם חשובה בעיניי וככל הניתן יש להסתייע בה – אף כי אין הדברים נאמרים לא במקרים שבהם לא תסכון חלופה מכל וכל, ואף לא במקרים "קלים" במיוחד שבהם ניתן לשחרר את שירות המבחן מן הצורך להידרש אליהם. על תרומתו של השירות נזדמן לי לעמוד לא אחת בעבר. בית משפט השלום נדרש לדבריי בבש"פ 5965/11 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם צוין כי הגם שיש מקרים של מסוכנות שוללת חלופה, במקרה שנדון שם לא ניתן היה לומר "שאין מקום לתסקיר שיצביע על האפשרויות וימליץ אם וכיצד ניתן להפיג את המסוכנות".

ז.

בסופו של יום ייבחן כל מקרה לנסיבותיו, ועט ההכרעה (או מקלדת ההכרעה) ניתנו בידי בית המשפט כדי שיבחן אימתי לילך בדרך תסקיר ואימתי לא.

ח.

שאלה שניה היא קצב התסקיר, וכאן כמובן יש להתחשב בעומס השירות, אך נראה לי שבתסקירי מעצר ומקום שחזקת החפות בעינה (ושירות המבחן עצמו הוא "סמן שיקומי"), ראוי לקצוב תקופה של כשבועיים לצורך תסקיר מעצר (ולעתים אף בדחיפות רבה יותר, תוך בקשת מחילה מן השירות). ובמקרים מורכבים עשוי השירות לבקש הארכה, וכמובן רצוי למעט בכך.

י.

במקרה דנא היה מקום בעיניי לתסקיר, נוכח העבירות לכאורה, והנסיבות המשפחתיות שראוי כי בית המשפט יקבל תמונה מלאה ככל האפשר שלהן; והתקופה נראית לי ארוכה. ואולם, גם בית המשפט המחוזי היה ער לכך, ובהחלטתו מיום 16.2.12 הפציר בשירות המבחן להקדים את מועד התסקיר, ואף הורה להעביר את ההחלטה לשירות. הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 17.2.12, ואנו מצויים עתה, לעת החלטתי זו, כעשרה ימים לפני המועד. אבקש אף אני להעביר החלטתי לשירות המבחן, ולבקש הקדמה ככל הניתן בתודה מראש, וחזקה על בית משפט השלום שיקבע דיון סמוך לאחר קבלת התסקיר.

י"א.

בנתון לאמור איני נעתר לבקשה.