בש"פ 1477/05 ראול אשורוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' הנדל ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

ביום 18.1.05 הוגש נגד העורר כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הדחה בחקירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. באישום הראשון בכתב האישום נטען כי לקראת סוף שנת 2003 הלווה העורר למתלוננת סכום כסף וסמוך לאחר מכן דרש מהמתלוננת ובעלה (להלן: המתלוננים ) את תשלום הריבית יחד עם הקרן. כן נטען כי לאחר שאמר המתלונן לעורר, כי הכסף הנדרש אינו ברשותו תקף העורר את המתלונן בכך שדחף אותו עד שנפל על הרצפה. באישום השני בכתב האישום נטען כי סמוך לחודשים אוגוסט-ספטמבר 2004 הלווה העורר למתלוננים סכום של 400 ₪ במזומן וסיכם עמם כי ישלמו לו בתמורה סכום של 1,000 ₪ בחודש שלאחר מכן. על פי הנטען, כשהודיע המתלונן לעורר כי אינו יכול לעמוד בלוח הזמנים, תקף העורר את המתלוננים בכך שהכה את המתלונן באגרופים ודחף את המתלוננת. המתלוננת אמרה לעורר כי תפנה למשטרה והוא השיב לה, כך נטען, כי "יש אנשים ששוברים ידיים ורגליים". עוד נטען כי המתלוננים שילמו לעורר סכום של 800$ בחודש אוקטובר, סכום של 1,000 ₪ בחודש נובמבר וסכום נוסף של 1,000 ₪ בחודש דצמבר. כן נטען כי בכל מועד תשלום דרש העורר מהמתלוננים סכומים נוספים כריבית ואיים עליהם. על פי הנטען, ביום 12.1.05 מסר המתלונן לעורר סכום נוסף של 1,000 ₪ ובתגובה לתשלום החלקי תקף העורר את המתלונן בכך שהכה אותו בפניו ובעט בו בבטנו. בעקבות איומיו של העורר, כך נטען, שילמו לו המתלוננים את מלוא הסכום שדרש מהם, סך של 3,800 ₪.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 6.2.05 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר נוכח גרסת המתלוננים. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי נשקפת מן העורר מסוכנות נוכח המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ונוכח עברו הפלילי, הכולל הרשעה בעבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה. בית המשפט המחוזי בחן אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית דודתו, אך קבע כי הערבים המוצעים אינם בעלי אישיות סמכותית מספיקה כדי להבטיח את יעילות הפיקוח על העורר. נוכח האמור לעיל, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר כמבוקש. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בא-כוח העורר טוען כי עוצמתה של התשתית הראייתית במקרה דנן אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, בהתחשב בכך שהראיות הלכאוריות היחידות להוכחת אשמתו של העורר באישומים המיוחסים לו הן הודעותיהם של המתלוננים. כן טוען בא-כוח העורר כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי חלופת המעצר בבית דודתו של העורר אינה ראויה. לטענתו, יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בהתחשב בכך שהחלופה המוצעת מרוחקת מבית המתלוננים וכן בהתחשב בגילו הצעיר. מנגד, טוענת באת-כוח המדינה כי הודעותיהם של המתלוננים נתמכות בהודאתו של העורר, לפיה הכה את המתלונן, וכן במסמך רפואי המעיד על פגיעתו של המתלונן. כן טוענת באת-כוח המדינה כי מן העורר נשקפת מסוכנות רבה, אשר לא ניתן להפיגה באמצעות חלופת המעצר המוצעת.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. באשר לעוצמתן של הראיות לכאורה, יצוין כי אמנם חלק מהאירועים הנטענים בכתב האישום מבוססים על הודעותיהם של המתלוננים, אולם ההכרעה באשר למידת האמון שיש ליתן בגרסאותיהם של המתלוננים הינה הכרעה המסורה לבית המשפט השומע את הראיות בסיומם של ההליכים. לעת הזו ניתן לומר כי גרסאותיהם של המתלוננים - הנתמכות בהודאתו החלקית של העורר ובמסמך רפואי - מקימות תשתית ראייתית לכאורית איתנה דיה להצדקת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בהתקיים ראיות לכאורה, שוכנעתי כי קמה עילת מעצר נגד העורר, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, הנלמדת מאופיים של המעשים המיוחסים לו. כתב האישום מצייר תמונה של מסכת איומים חוזרים ונשנים על שלמות גופם של המתלוננים, שנמשכו תקופה ארוכה ולוו לעיתים בהפעלת כוח פיזי. בית משפט זה עמד על כך לא פעם כי בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם (ראו למשל: בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 9859/04 מדינת ישראל נ' אבישר (לא פורסם) והאסמכתאות המצוינות שם). המסוכנות הנשקפת מהעורר נלמדת גם מעברו הפלילי, הכולל הרשעה בעבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי לפיה חלופת המעצר המוצעת לא תוכל לספק מענה לתכלית המעצר, לא ראיתי להתערב בהחלטתו.

אשר על כן, הערר נדחה.