בש"פ 154/99 סבטלנה אלטשולר נ. מדינת ישראל

העוררת עומדת לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באישום של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. לפי כתב האישום, בחודש אוקטובר 1998 הגיעו לישראל בדואר אוויר שישה ספרים בהם הוסתר סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של קרוב לקילוגרם. הספרים נשלחו מקולומביה לישראל על שמו של פלוני (שלא היה מודע לסם שהיה מוסתר בהם). לאחר זמן התקשרה העוררת עם פלוני, הגיעה לדירתו וקיבלה לידיה את הספרים "בידיעה שבהן הוחבא הסם המסוכן".

בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) החליט לעצור את העוררת עד תום ההליכים. על כך היא עוררת. היא אינה חולקת כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתה וכי ראיות אלה מקימות עילת מעצר. אולם היא מבקשת שבית המשפט יסתפק בחלופת מעצר. היא מציעה, כחלופת מעצר, שתשהה במעצר בית בביתם של הורי בעלה.

העוררת מבקשת שבית המשפט יסתפק בחלופת מעצר בעיקר על יסוד המצב האישי בו היא נתונה. היא עלתה לישראל לפני חמש שנים לערך יחד עם בעלה. בעלה נסע לקולומביה ולפני חודשים אחדים נעצר שם, נשפט בגין עבירות סם ונדון לשתים עשרה שנות מאסר. היא נותרה בישראל עם בת אחת בגיל חמש שנים. כיום הבת נמצאת אצל הורי בעלה. אולם העוררת מרגישה חובה וצורך להיות עם הבת ולטפל בה. נוסף לכך העוררת עצמה מצוייה במצב קשה מבחינה גופנית ונפשית. היא נפגעה קשה בתאונת דרכים, לפני שתים עשרה שנים לערך, ומאז היא סובלת מכאבים בחלקי גוף שונים ומצבי רוח דכאוניים, ונזקקת לתכשירי הרגעה. מכתב שנשלח על ידי מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית בשירות בתי הסוהר, ביום 10.1.99, אל עורך הדין של העוררת, מציין כי העוררת מצוייה במתח ועצב, נדודי שינה וירידה בתיאבון, ושרויה בכלא בבדידות רבה.

אכן, מצבה של העוררת מעורר רחמים. אולם, מן הצד השני, יש לזכור גם את הצד השני של המטבע, כלומר, המסוכנות הרבה לציבור הנובעת מן הסחר בסמים מסוכנים. בית המשפט המחוזי, שהיה מודע למצבה הקשה של העוררת, היה סבור כי האינטרס הציבורי, הדורש מלחמת חורמה בסמים מסוכנים, מכריע את הכף נגד השחרור של העוררת מן המעצר. וכך אמר בית המשפט המחוזי:

"שקלתי את האפשרות ליישם בעניין זה חלופת מעצר. החלופה שהוצעה לי היתה מעצר-בית בבית הוריה המבוגרים של המשיבה. התלבטתי בעניין זה מאוד ובסופו של דבר הגעתי לכלל דעה שנוכח הכמות הגדולה מאוד של סם, סוג הסם, נוכח העובדה שלכאורה סיבכה המשיבה את עצמה בעבירה האמורה ביודעין ומכיוון שעיסוק בעסקי סמים בדרך כלל אינו עיסוק שמסגרת של מעצר בית יכולה לבלום אותו, איני יכול לקבוע שחלופה כאמור אכן תמנע את המסוכנות הטמונה במי שהחל לעסוק בעניני סמים ומטעם זה - איני יכול להסכים במקרה זה, על אף הנסיבות האישיות הקשות שלו, לחלופת מעצר". [ההדגשה במקור].

אכן, הדין עם בית המשפט המחוזי, וכך גם החליט בית משפט זה פעם אחר פעם. הראיות לכאורה מלמדות כי העוררת לא נפלה כקרבן תמים ברשת של סוחרי סמים, אלא היא עשתה עצמה ביודעין חוליה ברשת זאת, ואין בכך כדי לשנות שהיא לא היתה שותפה בסחר עצמו. המאבק בסמים אינו נעצר בסוחרי הסם, אלא הוא מקיף את כל הדרגים והשותפים למסחר בסם, לרבות בלדרים ומחזיקים בסם, הממלאים תפקיד חיוני ברשת של סוחרי הסמים. לכן קבע בית משפט זה לא פעם כי גם לגבי אמהות במצב דומה למצבה של העוררת, על אף המצוקה האישית, אין להסתפק במעצר בית. ראו בש"פ 6652/94 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3352/93 מדינת ישראל נ' יוסיפוב (לא פורסם); בש"פ 3416/96 אוסיפנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2213/97 זיתוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5834/91 בן שושן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

לפיכך אני מחליט לדחות את הערר.

כפי שנמסר לי בעת הדיון, בית המשפט המחוזי קבע מועדים לשלוש ישיבות-הוכחה במשפטה של העוררת: 7.2.99, 23.2.99, ו29.2.99-. נראה לי כי ניתן יהיה לסיים את משפטה של העוררת במועדים אלה. אם לא, אני מקווה שבית המשפט יקבע מועדים נוספים וסמוכים, ככל שניתן, כדי לסיים את המשפט בהקדם האפשרי.

הערר נדחה.