בש"פ 1549/00 ארז וקנין נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת הרשם אמיר זולטי, מיום 20.2.00, לפיה נדחתה בקשתו של המערער להארכת המועד להגשת ערעור על הרשעתו.

1.סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) קובע, כי התקופה להגשת ערעור הנה ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין. פסק הדין הסופי בעניינו של המערער ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 17.8.99. ביום 16.9.99 הגישה המדינה ערעור על קולת העונש שנגזר על המערער (ע"פ 6256/99). דיונים בערעור נקבעו ליום 4.11.99, ליום 13.12.99 וליום 20.1.00. שניים מן הדיונים נדחו, בשל אי התייצבות המשיבים בערעור. בקשת המערער להארכת המועד להגשת ערעור מטעמו הוגשה אך ביום 13.2.00, כשישה חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניינו, וכחמישה חודשים לאחר הגשת ערעור המשיבה על קולת העונש.

2.בבקשה להארכת המועד נטען, כי "כתוצאה מהשפעות זרות" הורה המערער לבא כוחו שלא להגיש ערעור, זאת משום שחשש שהגשת ערעור מצדו תביא להחמרת עונשו. עוד נטען, כי שמיעת ערעור המשיבה נדחה על מנת להגיש הבקשה להארכת המועד, מה גם שמשיב נוסף שוקל להגיש ערעור על ההרשעה. כן נטען, כי קיים סיכוי טוב שהערעור יתקבל והנאשם יזוכה, אם בכל האישומים או בחלק מהם. הבקשה להארכת המועד נדחתה על ידי הרשם, מהטעם שלא נמצא בה הסבר ממשי לשאלה מדוע לא הוגש הערעור במועדו, ולמצער, סמוך לאחר הגשת ערעור המדינה. לאור זאת, ולאור העובדה שהבקשה הוגשה באיחור משמעותי (בן חודשים מספר), ובסמוך למועד שנקבע לשמיעת ערעור המשיבה, ואף בהתחשב בכך שסיכויי הערעור שבכוונת המבקש להגיש אינם טובים, נדחתה הבקשה.

3.בערעור שבפני נטען, כי הבקשה להארכת המועד הוגשה במקור ביום 6.1.00 אולם הוחזרה בשל אי קבלת תגובת המשיבה לפני הגשתה. כן נטען, כי לבא כוח המערער לא היה קשר עמו עד סמוך לישיבה האחרונה שהתקיימה בערעור. עוד נטען, כי לא ניתן בהחלטת הרשם משקל ראוי למספר עובדות: כי ערעור המדינה טרם נשמע; כי נאשם אחר באותו עניין אמור להגיש ערעור על ההרשעה; כי ערעורו של המבקש לא יצריך זמן שיפוטי רב וכי המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש ודורשת כי המבקש ירצה מאסר בפועל. לסיום נטען, כי על פי האמור בב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת

ישראל , פ"ד מ(2) 353, היה מקום לקבלת הבקשה.

4.המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לטענתה, ראשית , העובדה שבא כוח המערער לא שמר על קשר עם המערער ולהפך, אינה יכולה לשמש נימוק להארכת המועד. שנית , כי הנאשם האחר לא הגיש, בסופו של דבר, ערעור על פסק הדין. שלישית , מדובר בענייננו באיחור משמעותי בן מספר חודשים, בעוד בפרשת עצמון עליה מבקש המערער להסתמך, היה מדובר באיחור בן עשרה ימים בלבד. לעניין הסיכוי לקבלת הערעור נטען, כי הערעור מופנה כנגד ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, ומכאן שהסיכוי לקבלתו הנו קלוש ביותר. לבסוף נטען, כי ערעור המדינה מופנה כנגד קולת העונש בלבד, בעוד המערער מבקש לערער כנגד עצם הרשעתו בדין.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי או בקשת רשות לערער מעוגנת בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי. הכלל הוא, כי הארכת מועד לא תינתן כדבר שבשגרה ויש צורך להצביע על טעם שיש בו כדי להצדיק את האיחור (ב"ש 665/83

מדינת ישראל נ' שרייבר , פ"ד לז(3) 363). לא מצאתי עילה להתערבותי בטעמיו של כבוד הרשם עת החליט על דחית הבקשה. כאמור, מדובר באיחור ניכר בן מספר חודשים (אף אם נקבל את טענת המערער בדבר המועד המוקדם יותר בו הוגשה הבקשה). לא מצאתי, לא בבקשה להארכת המועד, אף לא בערעור שבפני הסבר המצדיק את האיחור בהגשת הערעור. הטענה שהועלתה בערעור, לפיה לא נשמר קשר בין המערער לבא כוחו, אינה יכולה לשמש בנסיבות הענין הסבר מספק לאיחור זה. אין גם להתעלם מן העובדה, כי הנאשם האחר לא הגיש ערעור בסופו של יום על הרשעתו.

על כן, הערעור נדחה.