בש"פ 157/02 ילנה צינמן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום קריות, להאריך את מעצרה של העוררת עד ליום 6.1.2002.

1.ביום 2.1.2002 הוגשה לבית משפט השלום קריות בקשה למעצרה של העוררת, בה נטען כי העוררת מטרידה את המתלונן ללא הרף מאז חודש ספטמבר 2001, תוך שהיא גורמת נזקים לרכושו ולרכוש חברתו של המתלונן. כמו כן נטען בבקשה כי ביום 1.1.2002 תקפה העוררת את המתלונן ביחד עם שישה גברים, תקיפה שהצריכה אשפוזו. בא כוח המדינה טען בבית המשפט כי העוררת מטרידה את המתלונן כיוון שאינו מעוניין בקשר רומנטי עימה. בשל הטרדות אלו הוגשו מספר תלונות, כאשר הראשונה בהן הוגשה ביום 27.9.2002 והאחרונה הוגשה בגין הארוע שארע ביום 1.1.2002. ביום 1.1.2002 מסרה בתו של המתלונן לאביה כי העוררת הציצה בחלון ביתם. בשל כך וכן בשל הצעקות שנשמעו מחוץ לבית יצא המתלונן מביתו. העוררת, ביחד עם שישה גברים נוספים, תקפו את המתלונן. על פי דברי בא כוח המדינה, המתלוננת השתתפה באופן פעיל בהכאת המתלונן תוך שהיא בועטת בו. כתוצאה מהאירוע הובהל המתלונן לבית החולים כשהוא סובל ככל הנראה משבר בארובת העין ומפציעות נוספות. בא כוח המדינה ביקש לעצור את העוררת כדי לאפשר את מעצרם של ששת החשודים האחרים, אשר על פי החשד, העוררת הביאה עימה.

2.בית משפט השלום, מפי כבוד השופט מ' ארגמן, קבע כי חומר הראיות קושר לכאורה את העוררת לעבירות המיוחסות לה. שיחרורה של העוררת בשלב זה עשוי לשבש את מהלכי החקירה, שכן ששת החשודים האחרים בפרשה טרם נעצרו ונחקרו. לפיכך האריך בית המשפט את מעצרה עד ליום 6.1.2002.

3.ערר שהגישה העוררת לבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין מעצרה עד ליום 6.1.2002 נדחה. בא כוח המדינה טען כי מתקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13(א)(1) וכן 13(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן - חוק המעצרים ). בא כוח העוררת טען כי על פי סעיף 13(א)(3) לחוק, אין עילת מעצר לצורכי חקירה בלבד אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו שאינם קיימים במקרה זה. בא הכוח טען כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בתנאים של חלופת מעצר, על פי סעיף 13(ב)לחוק המעצרים. כמו כן ציין בא כוחה של העוררת כי העוררת הינה אם חד הורית לשניים, האחד, ילד בן 6 והשני, נער בן 19 המשרת בצה"ל. בעת המעצר, מטפל הנער בילד ולצורך כך קיבל חופשה מיוחדת מצה"ל. בנוסף, לעוררת אין הרשעות פליליות בעברה.

4.בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט השלום קריות. המשטרה נזקקת לזמן כדי לאתר את החשודים הנוספים בתקיפת המתלונן, והמידע על המשתתפים אינו מצוי כרגע בידי המשטרה. על כן, המשך החקירה בימים הקרובים מחייב את מעצרה של העוררת.

5.בערר שהוגש לפניי מבקש בא כוח העוררת מבית המשפט להורות על שחרור העוררת ממעצר ולחלופין להורות על חלופת מעצר. בא כוח העוררת שב ומעלה טענות בדבר התקיימותה של עילת מעצר על פי סעיפים 13(א)(1)- 13(א)(2) לחוק המעצרים. לטענתו, לא קיים חשש ממשי כי שחרורה של העוררת עלול להביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט. מה גם ששמותיהם של חלק מהחשודים ידועים למשטרה. עוד טוען בא כוח העוררת כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופת מעצר. ולבסוף חוזר בא כוח העוררת על טיעונו כי בית המשפט לא יצווה על מעצר על פי סעיף 13(א)(3) לחוק, אלא אם שוכנע כי לא ניתן לקיים את הליך החקירה בלתי אם העוררת נתונה במעצר וזאת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

6.בטיעון לפניי חזר בא כוח העוררת על טענותיו. הוא הזכיר את טענת האליבי של העוררת, את העובדה כי אין לה עבר פלילי וכי ניתן לשחרר את העוררת לחלופת מעצר.

7.בא כוח המדינה הגיש את חומר החקירה ומזכר על פעולות החקירה שבוצעו בינתיים ועל פעולות החקירה העומדות לביצוע. נתברר, כי בינתיים נעצר אחד החשודים. המדינה טוענת כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור העוררת יביא לשיבוש הליכי חקירה, וזאת על רקע התנהגותה בעבר בקשר לתלונות אחרות, שגם הן חלק מחומר החקירה. כן טוען בא כוח המדינה כי צרכי החקירה מחייבים את המשך מעצרה של העוררת.

8.לאחר שעיינתי במזכר ובחומר החקירה שהוגש, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטותיהם של בית המשפט השלום ושל בית המשפט המחוזי. השתכנעתי כי נתקיימו היסודות הן לעילה על פי 13(א)(1) לחוק המעצרים והן לעילה על פי 13(א)(3) לחוק. קיים יסוד סביר לחשש ששחרור העוררת יביא לשיבוש הליכי חקירה וכן השתכנעתי כי פעולות החקירה המתוכננות מחייבות את המשך מעצרה של העוררת עד תום צו המעצר הקיים וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. יצויין, כי התשתית הראייתית הנדרשת לשם מעצרו של אדם במסגרת סעיף 13(א) לחוק המעצרים פחותה מזו הנדרשת מכוח סעיף 21 לחוק המעצרים. ראה, בש"פ 6350/97, זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי חברי השופט מ' חשין.

אי לכך, הערר נדחה.