בש"פ 6350/97 זאב רוזנשטייין נ. מדינת ישראל

ערר על מעצר-ימים. בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד יום שישי ה31- באוקטובר 1997 בשעה 13:00, ועל כך קובלנתו לפני.

העורר נעצר ביום 7 באוקטובר כחשוד בקשירת קשר לרצח אילן אסלן, בקשירת קשר לרצח יעקב כחלון ובקשירת קשר לרצח מני אסלן. מאז אותו יום הוארך מעצרו כמה וכמה פעמים.

ביום 26 באוקטובר ביקשה המשטרה להאריך את מעצרו של העורר בשישה ימים נוספים - עד ליום 31 באוקטובר - אך בית-משפט השלום סירב להיעתר לבקשה והחליט לשחררו בתנאים מגבילים. החלטה זו הובאה בערר לפני בית-המשפט המחוזי, וביום 27 באוקטובר החליט בית-המשפט להיעתר לבקשת המשטרה ולהאריך את מעצרו של העורר כפי שנתבקש.

על החלטה זו הערר שלפני.

קראתי בקפידה את כתב הערר ושמעתי בקשב-רב-קשב את טיעוניהם של באי-כוח העורר והמדינה. כן הוספתי ושמעתי, במעמד צד אחד, ראיות חסויות שהציג לפני בא-כוח המדינה. במהלך אותו טיעון קיבלתי מאת בא-כוח המדינה מסמכים בכתב ועיינתי אף בהם. לאחר ששקלתי את ככל הצורך שיקול, זו היא הכרעתי.

באי-כוח בעלי-הדין הפליגו והפליאו בטיעוניהם באשר לפירוש הוראות החוק שלעניין. כוונתי היא, בעיקרם של דברים, להוראת סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה אותו - החוק). בהתאם להוראת חוק זו, לא יצווה שופט על מעצרו של אדם - לפני הגשת כתב אישום - "אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שאדם עבר עבירה... ומתקיימת אחת מעילות אלה..." (סעיף 13(א) רישה); ובהמשך באות שלוש פיסקאות המונות עילות אלו ואחרות. שניים הם, איפוא, תנאים מוקדמים מצטברים למעצרו של אדם קודם הגשת כתב-אישום: אחד, אותו "חשד סביר" שבסעיף 13(א) רישה לחוק, ושניים, קיומה של אחת העילות המנויות בפיסקאות (1), (2) או (3) שבסעיף 13(א).

לענייננו-שלנו, לא יוכל איש לחלוק ברצינות על קיומן של עילות המנויות בשלוש פיסקאות המשנה שבסעיף 13(א) לחוק. אדם החשוד בשלושה מעשי קשר לרציחתם של אנשים, פשוט הוא ששחרורו עלול להביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט או שעלול הוא לסכן את בטחונו של אדם וכו'. הוא הדין בהוראת סעיף 13(ב) לחוק, המורה אותנו כי לא ייעצר אדם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה.

ענייננו הוא, איפוא, אך בתנאי המוקדם הראשון המנוי בסעיף 13(א) רישה לחוק, ולפיו אין לעצור אדם אלא אם שוכנע בית-המשפט כי "קיים חשד סביר" שאדם עבר עבירה. ואמנם, על נושא זה נסבה המחלוקת בין באי-כוח בעלי-הדין, אשר טענו לפני, כל אחד מהם לעניינו, זה בכה וזה בכה.

כך, למשל, נחלקו ביניהם באי-כוח בעלי-הדין באשר לנושא אותו "חשד סביר" האמור לשכון בליבו של שופט; בנושא משקלו בראשית המעצר; משקלו היחסי הפוחת והולך עם המשך המעצר - במאבק הבלתי-פוסק בין משקלו של החשד לבין חירותו של החשוד - ובעוד כיוצא באלו שאלות מרתקות וחשובות בנושא של מעצר לפני הגשת כתב-אישום לבית-משפט. דומני שאין צורך כי נכריע בכל שאלות אלו כולן על דרך קביעת דפוסים ונוסחאות להנחיית שיקול דעתו של בית-משפט.

בסוף-כל-הסופות, דומה שנסכים כולנו כי ראיות - וכוונתנו עתה היא לראיות קודם הגשת כתב-אישום - קשה עד-למאוד לשוקלן בפלס ובמאזניים כדי לידע אם עלו כדי "חשד סביר" כהוראתו בסעיף 13(א) רישה לחוק. אכן, ההכרעה יש בה הרבה מן האינטואיציה השיפוטית המושכלת, ובוודאי כן הם פני הדברים בתיתנו דעתנו לכך שעיקרן של הראיות בא לידיעת בית-המשפט בלא שניתנת אפשרות לחשוד ולבא-כוחו להגיב עליהן.

זאת נוכל לומר באשר לפירושו של צירוף התיבות "חשד סביר", כי מעצמה מתבקשת הקבלה בינו לבין צירוף התיבות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" האמורות בסעיף 21(ב) לחוק, לעניין מעצרו של נאשם לאחר הגשת כתב-אישום. מה בין "חשד סביר" לבין "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"? דומה כי שניים הם עיקרים המבדילים ומבחינים בין שתי הנוסחאות, ואלה הם: ראשית לכל, כהוראת סעיף 15(ו) לחוק, המושג "חשד סביר" עשוי לשמש בית-קיבול גם לראיות שאינן קבילות במשפט, ושנית, בעוד אשר "ראיות לכאורה" אמורות להביא להרשעתו של נאשם - אם אך תתקבלנה כהוכחות מהימנות - ראיות שעניינן "חשד סביר" אינן חייבות למלא תנאי נוקשה וכל-כולל זה. "חשד סביר" יהיה ויתקיים גם אם אין הוא נתמך ב"ראיות לכאורה להוכחת האשמה", ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות ראויה המצדיקה - במאזן האינטרסים מזה ומזה - כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה. ושוב: מידת ה"קירבה" בין הראיות שבידי המשטרה לבין החשוד, למותר לומר כי על-פי עצם טיבה אין היא ניתנת למדידה. עם זאת נוכל לומר, כי יש שראיות העשויות להצדיק תחילתו של מעצר לא בהכרח יעמוד להן כוחן להמשך המעצר.

אשר לענייננו-שלנו, דומני כי אין צורך שאעמוד על כל פסוק ומילה שכתבו בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי בהחלטותיהם. יחד-עם-זאת, לא אוכל להימנע מהערה באשר לאמירה אחת של בית-משפט השלום. בית-משפט השלום קובע בהחלטתו כי "באופן עקרוני לא נתחדש דבר מבחינת חומר החקירה אותו הצליחה המשטרה לאסוף כנגד החשוד מתחילתה של החקירה הגלויה ועד היום". מכאן הסיק בית-משפט השלום, כי אין מקום להמשיך ולעצור את העורר. כפי שנראה להלן, נתחדשו דברים בחקירת העורר, הגם שאותם חידושים היו לאחר החלטתו של בית-משפט השלום. ואולם באשר לדברי בית-המשפט כנורמה מחייבת, אני נוטל היתר לעצמי להסתייג מהם כערכם על פניהם. בחקירה מסועפת וסבוכה כזו שהמשטרה מבוֹססת בה - חקירה שעניינה אנשים רבים הקשורים בדרכים שונות אלה-אל-אלה - "חידוש" בחקירה אין פירושו בהכרח אך ראיות המסבכות במישרין את החשוד במעשי העבירה המיוחסים לו. אם יש בידי המשטרה חומר חקירה - כולל חומר מודיעיני - הקושר את החשוד גם למעשי העבירה בהם מדובר ובאותו הקשר גם לאנשים אחרים; ואם במהלך החקירה נוסף חומר ראיות ראוי לגבי אותם אנשים אחרים הקשורים לחשוד באותם מעשי עבירה; ניתן לראות בחומר ראיות זה "חידוש" המצדיק שיקול אם להמשיך ולעצור את החשוד אם לאו.

לענייננו-שלנו אומר, כי לאחר החלטתו של בית-משפט השלום הצטבר חומר חקירה נוסף, אשר קראתי אותו ושמעתי טיעונים בגינו במעמד בא-כוח המדינה בלבד. חומר חקירה זה, יש בו כדי להצביע על דינמיקה פנימית בכל מהלכי החקירה, ולא יהיה זה מדוייק לומר כי חל קיפאון בחקירת החשדות המיוחסים לעורר. העגלה ממשיכה במסעה וגלגליה לא שקעו בבוץ. גם אם יאמר האומר כי משקלן של הראיות החדשות הוא כמשקל הנוצה - ואני לא אומר כן - ישיב המשיב כי אפשר קלות הן כנוצה אך בה-בעת אף כבדות הן כנוצה. ויש שקש ישבור את גב הגמל.

ראויה היתה החלטתו של בית-המשפט המחוזי לעת נתינתה וראויה היא כהיום הזה. מששמעתי (בדלתיים סגורות) ראיות נוספות על אלו שקיבל בית-המשפט המחוזי, אוכל להוסיף ולומר כי החלטתו של בית-המשפט לעצור את העורר עד יום 31 באוקטובר 1997 היתה החלטה למיצער.

אני מחליט לדחות את הערר.

היום, כ"ח בתשרי תשנ"ח (29.10.97)

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

97063500. G01