בש"פ 5610/06 אלישבע פדרמן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט משה גל) לפיה רשאית המשטרה לעצור את העוררת ל-24 שעות אם לא תתייצב לחקירה כפי שתזומן.

1.

העוררת חשודה בכך שהסיתה לגזענות, עבירה על סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ושהסיתה לאלימות או טרור, עבירה על סעיף 144ד2. חשד זה מבוסס על דברים שלכאורה אמרה העוררת במהלך ראיון לטלוויזיה לפני שלוש שנים, ראיון אשר בסופו של דבר לא שודר. החקירה החלה ביוזמת הפרקליטות לאחר שפרקליטה צפתה בקלטת. אחרים שרואיינו והראיון עמם שודר נחקרו בפרשה.

2.

המשטרה ביקשה לחקור את העוררת והיא זומנה לחקירה במשטרת חברון. לאחר שיג ושיח הודיעה העוררת כי לא תתייצב לחקירה. המשיבה פנתה לבית משפט השלום במעמד צד אחד לקבלת צו-מעצר. בקשתה נדחתה. בהחלטתו ניתח בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא שמעון פיינברג) את יסודותיהן של העבירות בהן חשודה העוררת וקבע כי על פי החומר שהוצג לפניו אין יסוד סביר לחשד שבוצעה עבירה - אשר הוא תנאי למתן צו מעצר. בית משפט השלום ציטט את דבריה של העוררת כפי שהובאו לפניו במכתב פנימי של הפרקליטות:

"מצפייה בקלטת חומר הגלם של ערוץ 10 עולה, כי גם אלישבע פדרמן רואיינה ע"י אמילי עמרוסי, בסמוך לקברו של ברוך גולדשטיין בהילולת פורים 2003, ובין היתר אמרה את הדברים הבאים 'מה שגולדשטיין עשה זה מה שהיה צריך לעשות, לקום ולעמוד על נפשנו... זה לקח לדורות... 39 ערבים שגולדשטיין הרג זה טיפה בים לעומת מה שצריך להיות פה, צריכה להיות פה מלחמה אמיתית, אנחנו צריכים לכבוש את הארץ הזאת... לא לתת לאויב הערבי להרוג אותנו... ברגע שקם מישהו ורוצה להרוג אותנו אנחנו צריכים להקדים אותו ולהרוג אותו... במגילה הרגו 500 ולא בדקו אף אחד אם היה חף מפשע...' "

סגן הנשיא פיינברג ניתח את העבירות בהן חשודה העוררת והגיע למסקנה כי אין חשש לאפשרות ממשית שהפרסום יביא לעשיית מעשה אלימות או טרור. בית המשפט הדגיש כי המדובר בקלטת שהוקלטה לפני שלוש שנים ולא נטען לפניו כי נעשה בחומר הגלם שבקלטת כל שימוש, שהראיון שודר באופן כלשהו או שהפרסום הזה הוליד או יכול היה להוליד אפשרות ממשית של מעשה אלימות.

3.

על החלטת בית משפט השלום עררה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט משה גל) ועררה התקבל. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום "הרחיק לכת" שעה שדן לגופם של דברים בהתייחסו לטיבם של החשדות עוד בטרם מוצתה החקירה בנושא. כן עמד בית המשפט על חובתו של מי שמזומן לחקירה במשטרה להתייצב אליה. בית המשפט העיר גם כי לא נכון היה, בנסיבות העניין, לקיים ההליך בבית משפט השלום במעמד צד אחד בלבד, ללא העוררת. עוד העיר כי לא היה מקום מצד החוקרים (אם אכן נהגו כך) לדחות על הסף את הבקשה שחקירתה של העוררת תתקיים בשעות אחרות הנוחות לה יותר, בהתחשב בכך שהיא אם לשמונה ילדים. אציין כבר עתה כי באת-כוח המשיבה הביעה את הסכמת המדינה לתאם עם העוררת את שעת התייצבותה תוך התחשבות בה ואף טוענת שתמיד היתה נכונות לכך.

על החלטתו של השופט גל הוגש הערר שלפני.

טענות העוררת

4.

העוררת טענה כנגד החלטת בית המשפט קמא באמצעות בעלה, נעם פדרמן, שהעלה טענה רבות. ראשית טען כי העוררת לא הגיעה לחקירה בשל פסק הלכה דתי אליו חייבת היא להישמע לפי מצוות דתה: התייצבותה לחקירה תעמוד בניגוד לפסק ההלכה והדבר נוגד את מצפונה. עוד טען כי עצם זימונה לחקירה מצביע על כך שאין עילת מעצר בשל המעשים בגינם רוצים לחקור אותה. במצב דברים זה סבורה העוררת כי מעצרה יהווה פגיעה בזכותה החוקתית לכבוד ולחירות. ועוד: החקירה היאלטעמה חקירה טורדנית ופוליטית ולכן אין בכוונתה לשתף פעולה עם החקירה אלא לשתוק. על כן אין בחקירה זו כל צורך ועל אחת כמה וכמה שאין הצדקה לעצור העוררת ולו רק כדי שתוכל להמשיך ולעמוד על שתיקתה. העוררת סבורה שדין אי-התייצבות לחקירה כדין שתיקה בחקירה והיא מוכנה "לקבל על עצמה" את משמעותה הראייתית של אי-התייצבות כאמור. לבסוף מבקשת העוררת להפנות את בית המשפט לדברי השופט שמגר אשר קבע: "אין חובה מכוח החוק להענות להזמנת המשטרה לחקירה" (בג"ץ 465/75 יצחק דגני נ' שר המשטרה פ"ד ל(1) 337, 365 (1975)). אומר כבר כאן שהפניה זו, חלקית היא. בפרשה זו נדונה שאלת סמכויותיו של שוטר בהקשרי מעצר ועיכוב ולא סמכויותיו של בית המשפט. כן, המשפט אותו מצטטת העוררת עוסק בזימונם של עדים ולא בזימונם של חשודים. כאשר בחקירת חשוד (להבדיל מעד) מדובר, ציין השופט שמגר כי קיימת סמכות לעצרו אם ממאן הוא להיענות לדרישתו של השוטר כי יתלווה אליו - ולא כפי שניתן להבין מן הדברים שצוטטו (שם, בעמ' 366א). בין כך ובין כך מאז פרשת דגני שונו הוראות החוק ויש לבחון את השאלה לפי הוראות החוק שבתוקף היום. לכך נפנה עתה.

המסגרת הנורמטיבית

5.

סעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996 קובע לענייננו:

"13. עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום

(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה;

(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;"

...

[ההדגשות שלי – מ"נ]

סעיף זה קובע מהן העילות בגינן רשאי שופט לצוות על מעצרו של אדם. לסעיף מבנה מדורג: במדרגה הראשונה נמצא סעיף קטן א' הקובע דרישה כי השופט ישוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה. במדרגה השניה נמצאות עילות המעצר עצמן. לענייננו רלבנטית העילה החלה על מקרים בהם קיים יסוד סביר להניח כי אי-המעצר יביא לכך שהאדם יתחמק מחקירה. דרוש חשד סבר כי קיים יסוד סביר להניח.

6.

מבחן החשד הסביר כמבחן סף למעצרו של אדם בטרם הוגש כתב אישום בעניינו אינו חדש. הנשיא אגרנט קבע לפני למעלה משלושים שנים:

"כל אשר חייב השופט להשתכנע בו, באשר לטיב החומר המצוי בידי המשטרה, הוא, אם חומר זה יש בו כדי לעורר חשד סביר נגד האדם אשר המשטרה חושדת בו כמעורב בעבירה הנדונה. יודגש כאן ויוטעם, כי אין זה הכרחי כי חומר זה יוכל לשמש ראיה קבילה במשפט הפלילי, לכשיתברר, או ראיה בעלת משקל "לכאורי", כי אם כל מידע המצוי בידי המשטרה, אשר בכוחו לעורר חשד סביר. (ב"ש 42/73 מדינת ישראל נ' פרץ בנימין בן-מאיר פ"ד כז(1) 499, 502 (1973))."

ובהמשך:

"השאלה, אם החומר שבידי המשטרה מעורר חשד סביר בדבר היותו של החשוד מעורב בעבירה פלונית, תלויה, או יכול שתהיה תלויה, בנסיבות המקרה. למשל, גם טיב העבירה או העבירות שביצע החשוד בעבר יכול שתהיה לו השלכה על השאלה, אם החומר האחר המצוי בידי המשטרה די בו כדי לעורר חשד (שם, בעמ' 503)"

על מבחן זה חזר המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996.

7.

בענייננו בית משפט השלום קבע כי אין חשד סביר שהעוררת עברה עבירה. נוכח קביעה זו בית המשפט כלל לא הגיע לבחון את השאלה האם קיים יסוד סביר לחשש של התחמקות מחקירה.

8.

נאמר כבר רבות על ידי בית משפט זה כי אותו "חשד סביר", חשד המתבסס אצל השופט עוד בטרם הוגש כתב אישום על סמך ראיות ראשוניות בלבד, אינו ניתן לכימות באמצעות נוסחאות מתמטיות. אין נייר לקמוס ל"חשד סביר". עם זאת, ניתן בכל זאת ללמוד על טיבו של חשד זה באמצעות השוואתו לדרישה ל"ראיות לכאורה להוכחת האשמה", דרישה המופיעה בענין מעצרו של מי שהוגש כבר נגדו כתב אישום (סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). היטיב לבטא השוואה זו השופט מ' חשין:

"מה בין 'חשד סביר' לבין 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'? דומה כי שניים הם עיקרים המבדילים ומבחינים בין שתי הנוסחאות, ואלה הם: ראשית לכל, כהוראת סעיף 15(ו) לחוק, המושג 'חשד סביר' עשוי לשמש בית-קיבול גם לראיות שאינן קבילות במשפט, ושנית, בעוד אשר 'ראיות לכאורה' אמורות להביא להרשעתו של נאשם - אם אך תתקבלנה כהוכחות מהימנות - ראיות שעניינן 'חשד סביר' אינן חייבות למלא תנאי נוקשה וכל-כולל זה. "חשד סביר" יהיה ויתקיים גם אם אין הוא נתמך ב'ראיות לכאורה להוכחת האשמה', ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת סבירות ראויה המצדיקה - במאזן האינטרסים מזה ומזה - כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה. ושוב: מידת ה'קירבה' בין הראיות שבידי המשטרה לבין החשוד, למותר לומר כי על-פי עצם טיבה אין היא ניתנת למדידה. עם זאת נוכל לומר, כי יש שראיות העשויות להצדיק תחילתו של מעצר לא בהכרח יעמוד להן כוחן להמשך המעצר (בש"פ 6350/97 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.1997 ) )"

9.

אכן, על מנת שיהיה בחומר המוצג בפני שופט כדי לבסס חשד סביר צריך הוא להיות מבוסס על מידע או ראיות ראשוניות כלשהן ולנבוע מהם באופן הגיוני וסביר. חשד סביר אינו "ניחוש גרידא" (עניין דגני הנ"ל בעמ' 351).

בסופו של יום ההחלטה אם קיים חשד סביר היא תוצאה של הפעלת שיקול דעת שיפוטי. בהקשר דומה אמרתי באחת הפרשות

כי:

" לעיתים, התוצאה בעניין מעצר או שחרור כמו מתחוורת מאליה - לכאן או לכאן - וברור לאן נוטה הכף. אך ישנם גם מקרים קשים. כל נתון נוסף המונח על כפות המאזניים ושקילה מחדש עשויים להטות את כפות המאזניים לכאן או לכאן, למעצר או לשחרור. למלאכת השקלול ... אין נוסחאות מתמטיות מדויקות. בסופו של דבר, וכיוון שכל החלטה על מעצר או שחרור מצריכה 'תפירה ידנית', בתוצאה האופרטיבית יש משקל לא מועט לחוש המומחיות של השופט, המתאים את ההחלטה לנסיבות הקונקרטיות העומדות לפניו" (בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6) 753, 763)".

חוש מומחיות זה, או בלשונו של השופט מישאל חשין "האינטואיציה השיפוטית המושכלת" (עניין רוזנשטיין הנ"ל), הוא שמדריך את השופט בבואו לשקול את חומר הראיות.

10.

בענייננו מבוסס החשד על דברים שלכאורה אמרה העוררת כפי שהוקלטו, דברים אותם ציטטתי לעיל. לדעתי דברים אלה מגבשים "חשד סביר". צדק בית המשפט המחוזי כאשר סירב להיכנס לעובי הקורה המשפטית ולניתוח משפטי מדוקדק של העבירות בהן חשודה העוררת. ניתוח כאמור יתבצע, אם יתבצע, על ידי בית המשפט שידון באישום עצמו אם יהיה כזה, ואפילו במסגרת של טענה מקדמית לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה כאמור בסעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1982. ברם, אין בכך כדי לומר כי בית משפט יתן צו מעצר בכל מקרה בו אדם מסרב להתייצב לחקירה. סעיף 13(א) לחוק אינו מעמיד עילת מעצר עצמאית העומדת על רגליה היא, אלא צריכה העילה להתלוות לחשד סביר. כדי לסבר את האוזן: לו היה החומר שבידי המשטרה מצביע אך ורק על כך כי החשודה אמרה בראיון את המשפט: "גנן גידל דגן בגן" או "שרה שרה שיר שמח", היה על שופט המעצרים לסרב לצוות על מעצר מן הטעם שלא התעורר אצלו חשד סביר כי נעברה עבירה. אכן, שופט המעצרים חייב לערוך בחינה כלשהי של החומר בגינו סבורה הרשות החוקרת כי ישנו טעם בחקירתו של החשוד וכן במעצרו במידה והוא אינו מתייצב לחקירה. כאשר חומר זה אינו מעורר אף לא חשד סביר כי התבצעה עבירה לא ייתן בית המשפט צו למעצרו של אותו אדם ללא כל קשר לקיומה או העדרה של עילת מעצר דוגמת "התחמקות מחקירה". אולם אין משמעות הדבר כי צריך בית המשפט להקדים את המאוחר ולהיכנס לדיון מפורט כפי שנעשה בהחלטת בית משפט השלום (ראו והשוו לעניין עומק בחינת השאלה בעניין קבילות ראיה בשלב המעצר את החלטתו של כבוד השופט אלון ב-ב"ש 688/84 מדינת ישראל נ' קורטאם

פ"ד מ(1) 253 (1984)).

11.

בענייננו העוררת לא אמרה: "גנן גידל דגן בגן" וגם לא "שׁרה שׂרה שׁיר שׂמח". העוררת אמרה דברים קשים ביותר מהם עולה באופן סביר החשד כי אכן ביצעה את העבירות בהן היא חשודה. בכך אין כמובן כדי להכריע בשאלה לגופה: האם אמירתם של דברים אלו מהווה עבירה. שאלה זו תוכרע כאמור בידי בית המשפט שידון באישום, ככל שאכן יוגש בכלל כתב אישום. ואולם, החשד הקיים לדברי הרשות החוקרת חשד סביר הוא ובנסיבות אלה יש לאפשר לה לקיים חקירה וככל שהדבר נראה לה דרוש גם לחקור את העוררת עצמה. לכן, בהתקיים חשד סביר כאמור ועם סירובה של העוררת להגיע לתחנת המשטרה כדי להיחקר בגין עבירה לכאורה זו, מתקיימת גם עילת המעצר לפיה יהיה באי-המעצר כדי להביא להתחמקות מחקירה. למותר לציין שעם סיום חקירת העוררת פגה עילת המעצר. באת כוח המדינה לא חלקה על כך שמיד בתום החקירה תשוחרר העוררת.

12.

המשיבה הפנתה בתשובתה גם לסעיפים 23(א)(2) ו-67 לחוק, לדעתה יש גם בסעיפים אלה כדי להקים סמכות למתן צו מעצר כמבוקש. השאלה אינה מתעוררת לפני ואין לי צורך להכריע בה. אציין רק כי לדעתי האמור בסעיף 23(א)(2) מתייחס למצב בו ישנו חשש כי החשוד בעבירה ייעלם ולא ניתן יהיה למוצאו עוד. במצבים בהם אדם מסרב, כפשוטו, להתייצב לחקירה, עדיפה בעיני הדרך בה הלכה המשטרה בעניין זה, היינו דרך סעיף 13(א)(1) הנ"ל.

13.

העוררת העלתה בראש טיעוניה את הטענה לפיה ההתייצבות לחקירה נוגדת את צו מצפונה. היא מסתמכת על החלטתו של גוף המכנה עצמו "סנהדרין - בית דין גדול של 71 - בית דין לענייני דת ומדינה בחסות הסנהדרין (פועל עצמאית)" וזו לשון ה"החלטה":

"החלטה בעניינה של הגב' אלישבע פדרמן

הובאה לפנינו שאלתה של הגב' פדרמן כיצד עליה לנהוג לאור זימונה על ידי משטרת חברון לחקירה.

לפי מה שנאמר לה, נושא החקירה הוא התבטאות של הגב' לפני זמן רב בכלי התקשורת.

הגב' פדרמן שואלת, האם עליה להתייצב לחקירה זו במשטרה?

לאחר שמיעת דבריה בפני בית הדין, קובע בית הדין כדלהלן:

מבלי להתייחס לתוכן ההתבטאות, התבטאותו של אדם מישראל בנושא מצפוני היא חובה מן התורה, והננו מחזקים את ידיה על שהביע [כך] את דעתה ללא חת ככתוב: 'לא תגורו מפני איש!', אי לכך נקראת המשטרה לחדול מלהציק לאדם מישראל שמילא את חובתו על פי התורה.

משטרת ישראל ושולחיה נדרשים למשוך את ידם מחקירה זו, שלפי דברי הגב' פדרמן היא חלק מסידרה של פעולות הצקה והקנטה שנגרמו לה כאחת מתושבי העיר חברון.

על כל שוטר מישראל לדעת, כי הוא נושא באחריות אישית על כל פעולת הצקה, במיוחד כשמדובר באם לשמונה ילדים המגדלת את ילדיה במסירות נפש בישוב ספר.

התורה מזהירה כי המציק ליהודי על לא עוול בכפו, עובר על איסור מן התורה ועונשו חמור מן השמים (שמות כב' כא' ברש"י).

לאור האמור הגב' אלישבע פדרמן משוחררת מלהופיע לחקירה האמורה.

במידה שחוקרי המשטרה סבורים שהחלטה זו מחייבת דיון מחודש, יבקשו להופיע בפני בית דין זה לבירור הנושא לאשורו.

ניתנה ביום כ"ה אייר התשס"ו

על החתום

הרב דב שטיין אב"ד הרב ישראל אריאל הרב הלל וייס"

[ההדגשות במקור – מ"נ]

לא ארחיב בדיבור על "החלטה" זו, המסמך מדבר בעד עצמו: יקרא הקורא וישפוט. לטעמי אין בדברים האמורים כדי לאסור על העוררת את ההתייצבות לחקירה. אף ה"פסיקתא" של המסמך המודגשת בסופו קובעת רק כי: "לאור האמור הגב' אלישבע פדרמן משוחררת מלהופיע לחקירה האמורה" ולא הרי שחרור כהרי איסור. בין כך ובין כך אם בעקבות החלטה זו סבורה העוררת שאסור לה להתייצב לחקירה, עליה לשאת בתוצאה המתחייבת מכך על פי חוקי המדינה.

כמו בית המשפט המחוזי לא מצאתי כל בסיס לטענה שמתנכלים לעוררת.

14.בית המשפט המחוזי הלך לקראת העוררת בכך שלא מיהר להוציא נגדה צו מעצר שעה שיכול היה לעשות כן - כפי שהתבקש. גם אנוכי, כמו בית המשפט המחוזי, סבורה כי בנסיבות העניין יש לאפשר לעוררת הזדמנות נוספת להגיע מרצונה לחקירה משטרתית אליה תזומן ובכך להשאיר בידיה, פעם נוספת, את מפתחות המעצר.

בענייננו מדובר במעצר ראשוני, מעצר שאינו הכרחי כלל ועיקר. כפי שציין השופט זמיר:

"כל אדם שמתבקש על ידי המשטרה להתייצב במשטרה כדי למסור עדות או להיחקר, מן הראוי שיעשה כך, בדרך המקובלת ובמקום המקובל, אף ללא שיצא צו המחייב אותו לבוא אל המשטרה. ברוח זאת ציין בית משפט השלום כי 'די היה לו החשוד היה מתלווה אל נציגי משטרת ישראל לצורך מתן עדות'. חבל שלא נעשה כך, והיה צורך להוציא, נגד המשיב, צו עיכוב ואחר כך צו מעצר" (בש"פ 8362/99 מדינת ישראל נ' עו"ד דרור חוטר ישי (לא פורסם, 25.11.1999))

במובן זה מפתחות המעצר

מצויים בידיה של העוררת

עצמה: אם תיאות להתייצב לחקירה לא יהיה צורך במעצרה (השוו: בש"פ 5056/06 מדינת ישראל נ' פלונית (טרם פורסם, 18.6.2006)). אם תסרב העוררת גם הפעם להתייצב לחקירה יוציא בית משפט השלום צו לעוצרה. אם כך יהיה - לא יהיה לעוררת אלא על עצמה להלין ולא מפיה תישמע טענה כי מעצרה אינו מידתי בנסיבות העניין.

14.

הערר נדחה.