בש"פ 1594/15 אמיל עזאם נ. מדינת ישראל

בפני ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 24.2.2015 במ"ת 56172-01-15, שניתנה על-ידי כב' השופטת מ' ברק נבו , בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע

1.

ביום 27.1.2015 הוגש כתב אישום נגד העורר המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירה של נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק; שתי עבירות של היזק בחומר נפיץ לפי סעיף 454 לחוק; עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק; ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.

על-פי המתואר בכתב האישום, העורר ובן דודו (להלן: סעיד ) קשרו קשר לפגוע במאפיית "אלמדינה" שבטייבה (להלן: המאפייה ), וזאת על רקע סכסוך שנתגלע בין צעירה עמה היה העורר בקשר רומנטי, לבין שתיים אחרות, שהמאפייה היא בבעלות משפחתה של אחת מהן. ביום 18.12.2014 בשעה 14:00 לערך, נסעו העורר וסעיד מאזור היישוב סלעית לכיוון טייבה כשברשותם שני רימוני הלם, וזאת לאחר ששתו משקה אלכוהולי מוקדם יותר באותו היום. משהגיעו השניים בסמוך לבית הקברות הישן בטייבה, האט סעיד את נסיעתו והעורר השליך מחלון הרכב את אחד הרימונים לעבר המדרכה. מיד לאחר מכן נמלטו השניים מהמקום ברכבם. הרימון התפוצץ על המדרכה שניות ספורות לאחר שעברו במקום אישה ופעוט. בהמשך, נהג סעיד לעבר המאפייה, ומשהגיעו השניים למקום ירד העורר מהרכב, רץ לכיוון המאפייה והשליך את רימון ההלם הנוסף, שהתפוצץ בתוכה. בינתיים, ביצע סעיד פניית פרסה, אסף את העורר והשניים נמלטו מהמקום בנסיעה מהירה. בעת זריקת הרימון שהו אנשים בתוך המאפייה, ונגרמו נזקים למבנה ולרכוש.

בהמשך, ולאחר שהסיע סעיד את העורר לטירה, חזר סעיד לכיוון טייבה וניקה את הרכב על-מנת להעלים ראיות. במהלך ניקוי הרכב נעצר סעיד על-ידי המשטרה. העורר, אשר ידע על מעצרו של סעיד ועל כך שהמשטרה מחפשת גם אחריו, נמלט מביתו, העלים את מכשיר הטלפון שברשותו והסתתר בדירת מסתור. ביום 22.1.2015 דפקו שוטרים על דלת הדירה בה הסתתר העורר בנתניה. העורר בתגובה נמלט מדירת המסתור בכך שקפץ ממרפסת הדירה בה שהה (בקומה 22!) למרפסת דירה אחרת בקומה שמתחת לה, עד שלבסוף נתפס ונעצר לבסוף על-ידי המשטרה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. עובר למתן ההחלטה בבקשה, הוגש לעיון בית המשפט תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר צוין, כי העורר, בן 18 וחצי בעת ביצוע העבירות, דיווח לשירות המבחן כי מאז שסיים לימודיו, לאחר עשר שנות לימוד, הוא מקיים אורח חיים לא יציב, מתרועע עם חברה שולית ואינו עובד בעבודה קבועה. יחד עם זאת, שלל העורר בפני קצינת המבחן כל מעורבות באירוע המיוחס לו. עוד צוין, כי קיימת מערכת יחסים מורכבת ובעייתית בין העורר לבין הוריו על רקע גירושיהם, אך שירות המבחן התרשם כי אביו, שלא כאמו, מהווה דמות סמכותית עבורו. בשקלול הנסיבות הוערך כי הסיכון להישנות עבירות אלימות מצדו של העורר הוא בינוני. כמו כן, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית דודתו בטייבה בפיקוח דודתו, דודו ואביו של העורר ובתוספת איזוק אלקטרוני, וזאת לאחר שהתרשם לחיוב מן המפקחים המוצעים. עוד הומלץ, על העמדתו של העורר בפיקוח מעצרים למשך שישה חודשים.

3.

ביום 24.2.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט עמד על חומרת המעשים המיוחסים לעורר, תוך שציין כי העובדה שאיש לא נפגע כתוצאה מהם היא "בגדר נס". כמו כן צוין, כי אין לייחס את בריחתו של העורר להיותו "צעיר ומפוחד", כטענת בא-כוחו, שכן חלף חודש עד למעצרו, כשבמהלכו היה יכול להתעשת ולצאת ממקום מסתורו. לא רק שהעורר לא עשה כן, הוא אף היה מוכן להסתכן סיכון רב כדי להימלט מהמשטרה, כשזו הגיעה למקום המסתור בו שהה. לאחר סקירת פסיקה ביחס למקרים דומים צוין, כי לא נמצא כל מקרה הדומה לעניינו בו שוחרר הנאשם לחלופת מעצר בשלב זה של ההליך. לגופו של עניין נקבע, כי החלופה המוצעת היא בטייבה, מקום האירוע ומקום מגוריהם של המעורבים בסכסוך, ועל-כן היא אינה אופציונאלית.

כלפי החלטה זו הוגש הערר שבפני.

הערר

4.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי כשבחר שלא להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר, על-אף המלצת שירות המבחן. נטען, כי היה ראוי לייחס משקל משמעותי יותר, בין היתר, לגילו הצעיר של העורר, להיותו אדם נורמטיבי ונעדר עבר פלילי ולעובדה כי זה לו מעצרו הראשון. עוד נטען, כי הרימונים בהם עשה העורר שימוש, לכאורה, היו רימוני הלם ולא רימוני רסס, כאשר מטרתם היא יצירת הרתעה ולא פגיעה באנשים. מכל מקום נטען, כי שני הרימונים הושלכו כאשר לא היו אנשים בסמוך למקום הזריקה. כמו כן טען בא-כוח העורר, כי שגה בית המשפט משקבע כי בריחתו של העורר מצביעה על כך שלא ניתן לתת בו אמון, לטענת העורר, התנהלותו זו נבעה מאי בשלותו הנפשית ומפחדיו מרשויות האכיפה ואין בה כדי להעיד על נחישותו להימלט מן הדין. כמו כן ציין בא-כוח העורר, כי הפסיקה אותה בחן בית המשפט המחוזי אינה מהווה בסיס ראוי להשוואה למקרה שבפנינו, תוך שעמד על ההבדלים הקיימים בין המקרים. מנגד, הציג פסיקה של מקרים בהם שוחררו נאשמים לחלופות מעצר בנסיבות דומות.

במהלך הדיון ציין בא-כוח העורר כי האב גילה גם בעבר חשש לעורר וליתר ילדיו המצויים בחזקת האם, כפי שעולה מתצהיר שהוגש על-ידו לבית המשפט לענייני משפחה. עוד נטען כי בידי העורר להציע חלופה מחוץ לטייבה.

5.

בא-כוח המשיבה עמד על הנתונים המבססים את עילות המעצר במקרה דנא – שתיית אלכוהול בטרם ביצוע העבירות, זריקת רימון תחילה ברחוב ואחר כך בתוך המאפיה, היות העורר רעול פנים בעת ביצוע העבירות, הימלטות מהחוק ונכונות לסכן את חייו כאשר אנשי המשטרה איתרו את מקום הימצאו. כל אלה מעידים על מסוכנות ועל חשש הימלטות, ומצביעים גם על קיומו של קושי לתת אמון בעורר, שלא נשמע להוראות השוטרים שבאו לעצרו.

דיו והכרעה

6.

המעשים המיוחסים לעורר חמורים עד מאד. מדובר במעשים מתוכננים, שנעשו בצוותא עם אחר, שמטרתם היתה לזרוע בהלה ופחד. המעשים נעשו תוך שימוש ברימוני הלם, שאף אם הסכנה הטמונה בהם פחותה מזו שברימוני רסס, עצם הבהלה שעלולה לפקוד את המצויים בקרבת מקום הפיצוץ יכולה לגרור אחריה גם פגיעות גוף. הימלטות העורר לאחר מכן, ובמיוחד התעוזה שגילה עת הגיעו השוטרים לעצרו, מקימה גם חשש מסוים מפני הימלטות מההליך המשפטי או מריצוי העונש, ככל שיורשע. נמצא כי קיימות עילות מעצר מבוססות.

עם זאת, איני סבור שמדובר בעורר שלא תסכון לגביו כל חלופת מעצר ושלא ניתן להשיג בעניינו את מטרת המעצר באמצעים שפגיעתם בחרותו פחותים. בראש ובראשונה קיימת חשיבות לכך שמדובר באדם צעיר ביותר, שזה אך בגר, בעל עבר נקי ומסכת משפחתית לא פשוטה. כלפי עורר שאלו נתוניו, יפה גישה שיקומית כבר בשלב זה של ההליך ואכן שירות המבחן, האמון על עניינים אלו, המליץ לשחררו ולהעמידו בפיקוח מעצרים. המלצה הניתנת לגבי נאשם שאלו נתוניו, אף שאינה מחייבת את בית המשפט, היא בעלת משקל לא מבוטל.

נראה שגם בית המשפט המחוזי לא פסל מעיקרה את אפשרות השחרור לחלופת מעצר, אלא שלל אותה לעת הזו על יסוד שני טעמים עיקריים: האחד , היות החלופה בטייבה, מקום מגוריו של העורר, מקום האירוע ומקום מגוריהם של המעורבים בסכסוך שהביא למעשים הפליליים. השני , כי " טרם

בשלה השעה לשחרר את המשיב [העורר] לחלופת מעצר", כי " ... בשלב זה , כאשר מדובר במשיב שנעצר מיום 22.1.2015 ... חלופת המעצר

טרם תסכון" וכי לא נמצא בפסיקה מקרה דומה לענייננו בו שוחרר האשם " בשלב זה של התיק" לחלופת מעצר (ההדגשות הוספו).

7.

אכן, קיים קושי בהימצאות החלופה המוצעת בטייבה, ובית המשפט המחוזי מנה את הטעמים לכך. מטעם זה אף אני סבור כי לא היה מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן על-אף שהמפקחים נמצאו ראויים. ואולם, נראה כי בידי העורר להציע חלופה בישוב אחר וככל שזו תמצא ראויה על ידי שירות המבחן, יש לטעמי מקום לשקול את האפשרות לשחרר את העורר, ובלבד שהחלופה תבטיח מפני הפרת תנאי השחרור, הן באמצעות פיקוח אנושי והן באמצעות פיקוח אלקטרוני.

8.

מאידך גיסא, התקשיתי לקבל את הנימוק השני שעמד ביסוד ההחלטה שלא לשחרר את העורר, נימוק שאינו נוגע לחלופה הקונקרטית שנבחנה, ועל פיו אין מקום לשחרר את העורר לעת הזו , תהא החלופה אשר תהא. ככל שביסוד הנמקה זו עמד השיקול לפיו בנסיבות המקרה דנא ראוי שהעורר ירצה תחילה תקופת מעצר כלשהי עד שניתן יהיה לשקול שחרורו – איני יכול להסכים עם גישה זו. אכן, לחלוף הזמן יכולה להיות נפקות כאשר נבחנת האפשרות לשחרר עצור לחלופה, במיוחד לאחר שתמו תשעת חודשי המעצר הראשונים שבמהלכם אמור משפטו של העצור להסתיים על פי הוראת סעיף 61 לחוק המעצרים, אך זאת לא כשיקול שנשקל מראש אלא רק לאחר חלוף אותו זמן. השימוש בטרמינולוגיה שלפיה "לעת הזו" אין מקום לשחרור, רלוונטי למצב בו נבחנת אפשרות שחרורו של נאשם שמלכתחילה נעצר עד לתום ההליכים והצורך בהמשך מעצרו נבחן בין היתר נוכח חלוף הזמן. שיקול זה אינו ראוי כשמדובר בהחלטה הראשונית לגבי המעצר עד לתום ההליכים. נאשמים ששוחררו רק לאחר שהיו נתונים במעצר פרק זמן מסוים, שוחררו משום שחלוף הזמן, בצירוף יתר הנסיבות, הביא לכך שהיה נכון לשחרר בתנאים את מי שהיה מלכתחילה מקום לעצרו עד לתום ההליכים , ולא משום שמלכתחילה היה מקום לעצרם רק לפרק זמן מסוים. ככל שיש מקום לשחרור עצור לחלופה, וכידוע חובתו של בית המשפט לבחון בכל מקרה אם קיימת אפשרות כזו, אין לעכב את השחרור בנימוק שטרם בשלה השעה לבצע מהלך זה. כל החלטה בעניין מעצרו או שחרורו של נאשם נכונה למועד נתינתה, ולעולם שינוי נסיבות, ובכלל זה חלוף הזמן, עשוי לשנות את ההחלטה. השאלה, אם בעתיד תהיה לחלוף הזמן משמעות, אינה יכולה להיבחן בשלב המעצר הראשוני. על כן ראיתי לנכון להסתייג, בכל הכבוד, מהאמור בהחלטת בית משפט קמא, ככל שכוונתו היתה ברוח האמור לעיל. לטעמי, יש מקום לשקול את שחרור העורר ממעצר כבר לעת הזו ובלבד שתוצג חלופת מעצר הדוקה שתבטיח הן מפני מסוכנותו והן מפני חשש ההימלטות.

9.

התוצאה היא שהערר מתקבל במובן זה ששירות המבחן יגיש בתוך 10 ימים תסקיר משלים ובו תיבחן חלופת המעצר שהעורר מבקש להציע עתה, מחוץ לטייבה. בית המשפט המחוזי יקיים דיון מיד לאחר קבלת התסקיר המשלים וככל שהחלופה תימצא על-ידו הולמת (וברי כי מסור לו שיקול דעת מלא בעניין זה), יקבע את יתר תנאי השחרור וישחרר את העורר לאותה חלופה. עד למתן החלטה אחרת ייוותר העורר במעצר.