בש"פ 1622/10 מוחמד חלאילי נ. מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.

ההליך נסב על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 9906/04 (מפי כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' רובינשטיין וס' ג'ובראן), שבו נדחה ערעור המבקש על פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר הרשיעו בעבירת רצח. פסק הדין ניתן ביום 13.12.2007. לדברי המבקש, הוא ביקש מבא-כוחו הקודם להגיש בקשה לדיון נוסף על פסק-הדין, וסמך על הלה שיעשה כן. אלא שבא-כוחו לא הגיש בקשה לדיון נוסף והמבקש לא הצליח ליצור עמו קשר או לפנות לבא-כוח אחר. לגוף העניין טוען המבקש כי נסיבותיו של התיק מיוחדות וכי עולות במקרה זה שאלות המצדיקות דיון נוסף. המבקש סבור כי נגרם לו חוסר צדק וכי יש להמיר את הרשעתו בעבירת רצח, בהרשעה בעבירה של הריגה.

2.

דין הבקשה להידחות. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 קובעת כי יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 יום מעת מתן פסק הדין. בעל דין המבקש ארכה להגשת ההליך מחויב להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור, ובשל מהות ההליך והצורך למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי, ננקטת בהקשר זה גישה קפדנית ומצמצמת. בענייננו האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד הוא של למעלה משנתיים. כאשר מדובר באיחור כה ארוך הפגיעה בעיקרון סופיות הדיון – אם תתקבל הבקשה להארכת מועד – היא משמעותית ביותר. המערער לא הצביע על נימוק שיש בו, ולוּ בקירוב, כדי להצדיק פתיחה מחדש של עניינו זמן רב כל כך לאחר שניתן פסק-הדין של בית המשפט העליון. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לסיכויי ההליך אולם מעבר לכך אציין כי למקרא פסק הדין נראה שהסיכויים אינם גבוהים.

לפיכך, הבקשה נדחית.