בש"פ 1632/00 מדינת ישראל נ. גיורה אדינייב

1.המשיב הורשע ביום 24.5.99, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בעבירה של אינוס ומעשה סדום. ביום 15.7.99 נגזר דינו ל14- שנות מאסר בפועל וכמו כן הופעל באופן מצטבר מאסר מותנה לתקופה של 3 שנים שהיה תלוי ועומד נגדו.

ההרשעה היתה מבוססת על עדותה של המתלוננת, צעירה כבת 20, שהעידה במשפט כי המשיב הזמין אותה לביתו, לאחר בילוי משותף, ושם, תוך כדי איומים וחרף תחנוניה, אנס אותה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון בע"פ 5331/98. ביום 26.8.99 ניתן פסק דינו של בית משפט זה ולפיו בוטלה הכרעת הדין והתיק הוחזר לערכאת הדיון לשמיעת ראיות נוספות - במיוחד ראיות הנוגעות לבירור מצבה הנפשי של המתלוננת - זאת משום שהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי היתה מבוססת, בעיקרה, על מידת המהימנות שיוחסה לה.

2.כתב האישום כנגד המשיב הוגש מלכתחילה ביום 12.10.97. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי "הנאשם מהווה סכנה שיש לעשות הכל כדי למונעה, ואין ספק כי הנאשם הוא אלים ועלול להשפיע על עדותה של המתלוננת". משבוטלה הכרעת הדין הורה בית המשפט העליון כי עניין מעצרו של המשיב יוכרע על ידי בית המשפט המחוזי זאת בהתאם להלכה שהיתה קבועה אז בהוראת בש"פ 4689/99 מדינת ישראל נ' מירילשווילי . ואכן בית המשפט המחוזי החליט ביום 14.10.99 כי המשיב ישאר במעצר עד תום משפטו.

3.בינתיים החליט בית משפט זה בהרכב מורחב, בבש"פ 5142/99 בעניין מורזובה נ' מדינת ישראל לשנות מהילכת מרילשווילי

ונקבע כי הארכת מעצרו של מורשע בדין, שהיה עצור מעל תשעה חודשים ועניינו הוחזר אל הערכאה המבררת, מסורה אך ורק בידי שופט של בית המשפט העליון מכוח הוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. כיוון שכך בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מעצרו של המשיב אך שיחרורו של המשיב הושעה כדי לאפשר למדינה להגיש בקשה מתאימה בפני בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט י' אנגלרד, נעתר לבקשת המדינה והורה על המשך מעצרו של המשיב. הוא ציין כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, המשכות הדיון היא תולדה של הליכי הערעור, שבסופם בוטלה הכרעת הדין. בית המשפט אף הדגיש כי באיזון האינטרסים המנוגדים, יש לייחס למסוכנותו של המשיב משקל דומה לזה שראוי היה ליתן לה בראשית ההליכים. עם זאת, כך הדגיש, אין להתעלם מן העובדה כי שלילת חירותו של המשיב נמשכת תקופה ארוכה. לפיכך המליץ בית המשפט העליון כי ייעשה מאמץ על ידי בית המשפט המחוזי לסיים את המשפט עד לתום הארכה שניתנה.

4.ביום 6.3.00 שבה המדינה וביקשה להאריך בתשעים ימים נוספים את מעצרו של המשיב. נציג המדינה הודיע באותו מעמד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן עדיפות לתיק זה גם על חשבון תיקים אחרים. על מנת לאפשר את קיום הבירורים האלה, ומן הנימוקים שפורטו בהחלטתי באותו יום, הורתי על הארכת מעצרו של המשיב בשלושה שבועות.

היום נתברר כי בעקבות החלטה זו פנתה התביעה לבית המשפט המחוזי בבקשה להוסיף על המועדים שכבר נקבעו לבירור המשפט, זאת על מנת להחיש את סיומו. נציג הפרקליטות הציע לבית המשפט שורה של תאריכים בחודשים מרץ אפריל ומאי אך בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לקבוע דיונים באותם מועדים משום שבכולם קבועים דיונים בתיקים של נאשמים אחרים הנתונים במעצר ובמיוחד בשל שהמועדים המוצעים לא תואמו עם הסניגוריה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי "אילמלא ביקש הסניגור לבטל שלוש ישיבות הוכחות שהיו קבועות ב9,10,16- לינואר 2000 (בשל רצונו לפסול את המותב) היה המשפט, ללא כל ספק, מסתיים זה לא מכבר במתן פסק דין". עם זאת הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי שני מועדים נוספים לשמיעת הוכחות, בנוסף לאלה שכבר היו קבועים - בתאריכים 4.6.2000 5.6.200 למשך כל שעות היום.

5.בנסיבות אלה, ולאחר שהבאתי בחשבון החלטתי, מצד אחד, את העובדה שהמשיב מצוי במעצר במשך תקופה ארוכה ואת העובדה שבינתיים בוטלה הכרעת דינו אף כי לא זוכה מן האישומים המיוחסים לו, ובהתחשב, מצד אחר, גם בעובדה שהמשיב הורשע כבר בעבר בעבירה אחרת של אינוס וכי העבירה המיוחסת לו היום בוצעה, על פי הנטען נגדו, בהיותו אסיר ברשיון, מצאתי לראוי להיענות לבקשת המדינה, בחלקה, ואני מורה על המשך מעצרו של המשיב למשך שישים ימים מהיום.