פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
1673/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
העוררים
:
1.
שרלי אפללו
2. שמואל טל
נגד
המשיבה
:
מדינת
ישראל
ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
21.2.2002 בב"ש 90536/02 שניתנה על-ידי כבוד השופט צ' גורפינקל;
ערר על החלטת בית-המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.2.2002 בב"ש 90536/02 שניתנה על-ידי כבוד השופט
א' טל.
החלטה
העוררים עומדים לדין בבית-משפט השלום בראשון לציון בעבירות סחר בסם מסוכן מסוג קנאבוס והחזקת סם לצריכה עצמית.
בקשת המדינה לעצרם עד תום ההליכים נדחתה על-ידי בית-משפט השלום, אשר אף סירב להשהות את ביצוע השחרור במשך 48 שעות לאחר שהמדינה הודיעה לו על רצונה לערור על החלטתו.
בגדר הערר שהגישה המדינה על החלטת השחרור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עוכב ביצוע השחרור עד לדיון בערר גופו, שנקבע ליום 26.2.2002.
מכאן הערר שבפניי, בגידרו נטען כי החלטת העיכוב ניתנה בחוסר סמכות.
טענה זו בדין היא.
החרות ממעצר מהווה זכות יסוד של האדם. כיום, היא מעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שבו נקבע כי "אין נוטלים ואין מגבילים חרותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". פגיעה בחרות ממעצר מותרת רק "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור, מכח הסמכה מפורשת בו" - סעיף 8 לחוק היסוד.
ראש וראשון לתנאים למעצר הוא, איפוא, קיומה של הסמכה מפורשת בחוק. אף בסעיף 1 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים) נקבע כי "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו". מכאן, שללא הוראה מפורשת בחוק, לא קיימת סמכות מעצר. ראו בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל , נג(5) 643. הסמכות להשעות ביצוע שחרור עליו החליט בית-משפט, נתון אך לערכאה הדיונית שהחליטה על השחרור, ואף זאת למשך 48 שעות בלבד (סעיף 55(א) לחוק המעצרים).
משכך, לא הייתה לבית-המשפט המחוזי בגדר דיונו בערר שבא בפניו, הסמכות להורות על המשך מעצר העוררים.
אשר-על-כן אני מקבלת את הערר, ומורה על שחרורם ממעצר, כאמור בהחלטת בית-משפט השלום.
ניתנה היום, י' באדר תשס"ב (22.2.2002).
ש ו פ ט ת