בש"פ 170/05 ניר אברגל נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד), בב"ש 90041/05 מיום 4.1.05, לפיה קיבל את ערר המשיבה על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופטת י' הניג), מיום 2.1.05 והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 10192/04, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו.

כנגד העורר הוגש, ביום 27.12.04, לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו שני אישומים, בהם עבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית והחזקת סם לצריכה עצמית.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 20.12.04, החזיקו ברכבם עת שנסעו בו, העורר ונאשם נוסף, סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של 2,999.46 גרם נטו, מחולק לשש אריזות ומאופסן בשלוש שקיות ניילון, שהוחבאו מתחת למושב הנוסע שסמוך למושב הנהג. ביום 21.12.04, נמצא במקלט ביתו של העורר סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של 5,133.9 גרם נטו, כשהוא מחולק ל-10 חבילות ואריזות שונות.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בתל-אביב יפו בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 2.1.05, הורה בית-משפט השלום (כב' השופטת י' הניג), על שחרורו של העורר ממעצרו למעצר בית מלא בתנאים מגבילים ובערבויות. המשיבה עררה על ההחלטה הנ"ל לבית-המשפט המחוזי אשר הפך על-פיה את החלטת בית-משפט השלום. בקבלו את הערר הדגיש בית-המשפט המחוזי, את ההלכה הנהוגה אשר ממנה סוטים רק במקרים חריגים, לפיה כל מי שעוסק בסחר בסמים מסוכנים מקים עליו את חזקת המסוכנות, ומשכך יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בטיעוניו בכתב ובעל-פה בפני, הדגיש בא-כוח העורר, כי אין חולק באשר לקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, אשר הודה במיוחס לו מיד עם מעצרו. עיקר טיעוניו ממוקדים בשאלת חלופת המעצר. לטענת בא-כוח העורר, טעה בית-המשפט המחוזי, כאשר התעלם לחלוטין מהחלטת בית-משפט השלום, אשר בחן את נסיבות העניין שלפניו קרי, את הראיות ואת נסיבותיו האישיות של העורר. עוד טען בא-כוח העורר, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מהוראות החוק ומפסיקת בית-משפט זה, בעניין שקילת חלופת מעצר, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות, כנסיבותיו של העורר ולטענתו דבריו אלו האחרונים, מקבלים משנה תוקף בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר.

מנגד, טען בא-כוח המשיבה, כי מדובר באדם שעל-פי הודאתו עישן סמים בעבר ואשר יודע את מחירי מנות הסם למכירה. עוד הוסיף וטען בא-כוח המשיבה, כי שותפו של העורר הודה במיוחס לו ואף ציין, כי העורר אמר לו מפורשות, שהוא (העורר- ס' ג'), צריך להוביל את הסמים ליפו עקב דרישתו של מנפק הסמים, אדם-אחר מרמת הגולן. עוד טען בא-כוח המשיבה, כי מדובר בכמות גדולה של סמים וכי נסיבותיו של העורר אינן מיוחדות עד כדי חריגה מהכלל שנקבע בפסיקת בית-משפט זה, לפיו דינו של מי שסחר בסמים מסוכנים, להיעצר עד תום בירור דינו.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערר ולהותיר בעינה את החלטת בית-המשפט המחוזי, המורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

למעלה מן הצורך אעיר, כי לעורר מיוחסות עבירות חמורות ומסוכנות וכפי שהצהיר בא-כוחו, אין מחלוקת באשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה בענייננו. הכלל הוא, כי בהתקיים ראיות שכאלה קמה נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית, אשר היטיב לתארה חברי השופט א' ריבלין בבש"פ 8915/00, מיקי בן אלישע נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(4), 3:

"אין מחלוקת, כי כמות הסם שנתפסה בכליו של העורר מקימה את החזקה כי הסם לא נועד לשימוש עצמי. הכלל הוא כי בהעדר נסיבות מיוחדות מן הדין להורות על מעצרם של המואשמים בסחר בסמים מסוכנים או בהחזקת סמים מסוכנים בכמויות מסחריות. חלופת מעצר המשחררת את הנאשם לביתו, בדרך כלל אין בה תועלת, באותם מקרים בהם מבצע הנאשם את העבירות בביתו או מתוך ביתו. ואף במקרה זה אין מדובר בהחזקה מזדמנת של סם מסוכן בכמות קטנה לצריכה עצמית, כי אם בהחזקה של כמות רבה של הסם בביתו של העורר ובהעברה של כמויות ממשיות של סמים מסוכנים, מסוגים שונים, ממקום למקום".

נמנה אני עם אלו הדוגלים, כי רק במקרים נדירים לא יוחזק במעצר מי שסוחר, לכאורה, בכמות סמים כה גדולה. מקרהו של העורר שבפניי אינו נמנה עימם. באשר לחלופת המעצר אוסיף ואציין, כי במקרים בהם מדובר בסחר בסמים, העיסוק בו יכול שיימשך גם בין כותלי הבית ולכן מן הראוי, כי ימשיך העורר וישהה בבית האסורים.

סוף דבר, הערר נדחה.