בש"פ 3807/06 איאד טורק נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב) בתיק ב"ש 91264/06 מיום 20.4.06, לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס להם עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(1) יחד עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 2.4.06, בשעה 00:10 או בסמוך לכך, נצפה העורר 1, כשהוא מגיע ברכב למקום כלשהו בעיר תל-אביב-יפו ומוסר לאחיו, העורר 2, חפץ שחור, שהכיל בתוכו, כך יתברר בהמשך, סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 99.62 גרם, וסם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של 24.84 גרם. העוררים מואשמים בהחזקת הסמים האמורים ללא היתר כדין ושלא לצריכתם העצמית.

בד-בבד עם הגשת כתב-האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 20.4.06, על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר כנגד העוררים. בית-המשפט ציין בהחלטתו, כי ההבדלים שנמצאו בגרסאותיהם של השוטרים אשר עקבו אחר העוררים אינם כה משמעותיים, ודאי לא במידה המספיקה כדי להחליש את עוצמתה של התשתית הראיתית הלכאורית. כן, נקבע, כי כמות הסם שנתפסה בידי העוררים מקימה חזקה לפיה החזקת הסם נועדה לצורכי הפצה ומסחר ולא לשם שימוש עצמי. לאור האמור ובהתחשב במסוכנות העוררים, הוחלט, כי אין מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענותיהם של העוררים נוגע לקביעה באשר לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים להם. בהקשר זה, הצביע בא-כוח העוררים על הבדלים מסוימים בין דו"חות החקירה שנרשמו על-ידי השוטרים. כך למשל, בדו"ח שרשם אחד השוטרים לא אוזכרה העובדה, כי במהלך המרדף אחר העורר 2, נפל האחרון, והחפץ השחור, ובו הסמים המסוכנים, נשמט מידיו. כן, לא צוינה העובדה שאותו חפץ, אשר נפל על הרצפה, הורם על-ידי השוטר האחר. עוד נטען, כי אף עדותו של השוטר, שתיצפת על המקום, מעוררת לא מעט תמיהות, משום שהלה לא הבחין בכך שאחת מנעליו של העורר 2 נשמטה מרגלו בעת שניסה לברוח מן השוטרים. לעמדת בא-כוח העוררים, די בתמיהות ואי-התאמות אלו בכדי להחליש את התשתית הראיתית כנגד העוררים.

מנגד, טוענת המשיבה, כי גרסאותיהם של השוטרים שלקחו חלק בלכידת הסמים, מעמידות תשתית ראייתית לכאורית איתנה דיה המצדיקה את מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המשיבה ואני סבור, כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה, בשלב זה, כדי לבסס ולוּ לכאורה סיכוי להרשעתם של העוררים, באישומים המיוחסים להם בכתב-האישום, זאת בהתבסס על הטעמים הבאים: ראשית, משום שלא היה בידיו של העורר 2, כך לדידי, לספק הסבר משכנע לבריחתו מן השוטרים. שנית, שוכנעתי, כי חומר הראיות, הכולל את הודעותיהם של שלושת השוטרים שעקבו אחר העוררים, מצביע על כך שהעורר 1 העביר לעורר 2 את הסמים שנתפסו לאחר מכן. אף-על-פי שחלק מן הפרטים המופיעים בדו'ח שרשם אחד השוטרים אינם מופיעים בדו"חותיהם של השניים האחרים, עיקרי הגרסאות של שלושת השוטרים דומים, ובעיני אין בהבדלים שבין ההודעות כדי לכרסם במשקלן כראיות לכאורה המבססות את האישום נגד העוררים, לצורך שלב המעצר. זאת ועוד, יש לזכור כי בשלב זה של ההליך, אין אנו בוחנים את מהימנות העדים, אלא אם מדובר בסתירות מהותיות, המקעקעות את הבסיס לקיומה של התשתית הראיתית הלכאורית. לאחר שעיינתי בחומר החקירה, הגעתי למסקנה כי אין לומר, על-פני הדברים, שגרסאותיהם השונות של השוטרים בענייננו לוקות בסתירות מן הסוג האמור.

אשר לעילת המעצר, עבירות הסמים מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. חזקה זו לא הופרכה על-ידי העוררים. בצדק, קבע בית-המשפט המחוזי, כי כמות הסם שנתפסה בידי העוררים מקימה את החזקה, כי הסם לא נועד לשימושם העצמי, כי אם לסחר. בשורה ארוכה של מקרים, עמד בית-משפט זה על הכלל לפיו בהעדר נסיבות מיוחדות, יש להורות על מעצרו של מי שעוסק, לכאורה, בסחר בסמים (ראו למשל, בש"פ 43/05 ארוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 170/05 אברגל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 280/05 שטרית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 686/04 חטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8915/00 בן-אלישע נ' מדינת ישראל (לא פורסם). במקרים אלו, חלופת המעצר, כך נפסק לא אחת, עשויה להתברר כבלתי-יעילה, זאת משום שהעיסוק בסמים יכול להמשך גם בין כותלי הבית (ראו למשל, בש"פ 8915/05 הנ"ל).

בענייננו, לא מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות את שחרורם של העוררים לחלופת מעצר. אין מדובר, כאמור, בהחזקה מזדמנת של סם מסוכן בכמות קטנה לצריכה עצמית, כי אם בהחזקה של כמות גדולה במיוחד למטרות מסחר. לכך מתווספת העובדה, כי לעורר 2 הרשעה קודמת בסחר בסמים והחזקת סם מסוכן בכמות מסחרית. עברו של עורר 1 נקי, אולם כבר נפסק, כי עובדה זו כשלעצמה, אין די בה על-מנת שנאמר, כי יש מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו (בש"פ 140/05 ימין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). לאור האמור לעיל, ובהתחשב במסוכנותם הרבה של העוררים, דעתי היא כי אין מקום לסטות מן הכלל הנוהג, לפיו על העוסקים בסחר בסמים מסוכנים לשהות מאחורי סורג ובריח, עד לבירור דינם.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם מנומקת ומבוססת היטב ולא ראיתי לנכון להתערב בה.