בש"פ 1716/11 סמחה חגאז נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 22.2.11 (כב' השופט ד' מגד), במסגרתה הוחלט על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים המתנהלים נגדה.

1.

כנגד העוררת, תושבת השטחים בת 38 נשואה ואם לשמונה ילדים, הוגש ביום 10.2.11 כתב אישום בו יוחסו לה עבירות של הכנסת חפץ אסור ונסיון להעברת חפץ אסור לפי סעיפים 41 ו-42 בצירוף סעיף 52 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971; הכשלת עובד ציבור לפי סעיף 288א לחוק העונשין, תשל"ז-1977; ועשיית מעשים מטעים והטעייה לפי תקנה 134(1)(ה) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.

2.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 6.2.11, בהיות העוררת בדרכה לבקר את אחיה בכלא שקמה – שם הוא מרצה עונש של מאסר עולם בגין עבירות בטחון שנעברו במסגרת פעילותו בארגון החמאס

– הסליקה העוררת מכשיר טלפון נייד בתחתוניה כאשר עליו מודבק חוט שחור, במטרה להעבירו לאחיה. עם כניסתה לתחומי בית הסוהר עברה העוררת במכשיר לגילוי מתכות, אשר אותת על הימצאות מתכות על גופה. או-אז ביצעה סוהרת חיפוש על גופה של העוררת, והמכשיר התגלה. יצויין כי העוררת, תושבת יהודה ושומרון, היתה בעלת היתר כניסה לישראל במועד הרלוונטי לכתב האישום.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררת עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעוררת, ביניהן: הודאתה של העוררת, הודאת אחיה ודו"חות שוטרים וסוהרים. כן טענה המשיבה לקיומן של עילות מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים – בגין ביצוע עבירות כנגד בטחון המדינה, ומכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים – בגין חשש לשיבוש הליכי משפט.

4.

בדיון ב בית משפט קמא הוצגה חלופת מעצר בבית בת-דודתה של העוררת במחנה הפליטים שועפט, תוך הצעה "לעבות" את חלופת המעצר על ידי צירוף ערבה נוספת, אשר תפקח גם היא על העוררת שלא תצא מהבית.

בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי אין חולק שהעוררת ידעה שאחיה מרצה עונש מאסר בגין עבירות בטחוניות, ומסתמא הבינה את הפוטנציאל הטמון בטלפון הנייד לצורך יצירת קשר עם חברי ארגון נמצאים מחוץ לכתלי בית הסוהר. בכך, קבע בית המשפט , הפכה העוררת לחוליה בשרשרת פעילות הארגון, ואין היא יכולה להסתתר מאחורי הטענה שמבוקשה היחיד היה ליצור ערוץ תקשורת בין אחיה לבין משפחתו.

בית המשפט

הוסיף כי מהתשתית הראייתית עולה שהעוררת גילה "דבקות במטרה", שכן בחקירתה אמרה שאחיה הזהיר אותה להימנע מכך פן תיתפס, וכי הדבר אף מצביע על תכנון מוקדם מצדה, באופן המקים עילת מעצר בגין מסוכנות. בית המשפט הדגיש כי התנהגות המשיבה מלמדת על נכונות לסייע לארגון טרור, כי היא צפויה לעונש חמור אם תורשע, וכי הדבר מחזק את החשש להימלטותה מאימת הדין לשטחי הרשות הפלסטינית. בנסיבות אלו, נקבע, אין בנמצא חלופת מעצר מתאימה.

מכאן הערר שבפניי.

5.

בעררה טוענת העוררת כי לא ניתן משקל נאות לטענתה כי כל מבוקשה היה להעביר טלפון נייד לאחיה על מנת לשוחח עמו; כי שגה בית משפט קמא בקבעו שצפוי לה עונש מאסר ממושך אם תורשע, שכן העונש המקסימאלי הקבוע בגין העבירות המיוחסות לה הוא 5 שנות מאסר; כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה מהווה עילת מעצר; וכי טעה בית משפט קמא בקבעו כי בנסיבותיו של תיק זה כל חלופת מעצר לא תסכון. לאור זאת, חזרה העוררת על הצעתה לשחררה לחלופת המעצר שהוצעה, בהיותה חלופה ראויה.

6.

לא אכחד כי התלבטתי בעניינה של העוררת. מחד, לעוררת אין עבר פלילי והיא אם לשמונה ילדים. מנגד, ענייננו בעבירה בעלת רקע בטחוני מובהק, וקשה לקבל טענת העוררת כי כביכול נועד המכשיר לאפשר תקשורת ישירה בינה לבין אחיה (ולא למותר לציין כי המכשיר נתפס ללא כרטיס סים). הברחת טלפון סלולרי לאסיר בטחוני מאפשרת לאסיר קשר ישיר עם חברי ארגון הטרור אליו הוא משתייך, לצורך קידום

יעדי הארגון לרבות הכוונה לבצע פיגועים והוצאתם לפועל, ומכאן מלחמת החורמה בתופעה זו.

במצב הדברים הרגיל, הייתי נכון לשקול שחרורה של העוררת לחלופת מעצר. דא עקא, שהעוררת היא תושבת הרשות הפלסטינית, והחשש להימלטות מן הדין הוא ממשי ולא ניתן להפיגו בחלופת המעצר המוצעת (השוו לבש"פ 9189/10 מסאעיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.2010)).

אשר על כן, אני דוחה את הערר.