פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
1769/98
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
המערער
ת:
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
מחמוד אסמאעיל
ערר
על שיחרור בתנאים
ב"ש
2118/98 בת.פ 1769/98 (מחוזי י-ם)
תאריך
הישיבה: כ' באדר תשנ"ח (18.3.98)
בשם
המערערת: עו"ד אורי כרמל
בשם
המשיב: עו"ד עבד עסלי
החלטה
המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה כהגדרתה בסעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. עם הגשת כתב-האישום ביקשה התביעה על מעצר עד תום ההליכים, אך בית-המשפט קמא סירב לבקשה והחליט על שיחרורו של המשיב ממעצר בתנאים אלה: ערבות עצמית וערבות צד שלישי על סך 10,000 ש"ח; התייצבות בתחנת המשטרה בנווה יעקב כל יום שני בשעה 17:00; הפקדת מזומן בקופת בית-המשפט בסך 1,000 ש"ח; עיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ. על החלטה זו עוררת המדינה לפני, ובקשתה היא כי איעתר לעתירתה ואורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. עורך-דין עסלי, בא-כוחו של המשיב, מתנגד לבקשה, והשיב לטיעוניה של המדינה - ראשון-ראשון, אחרון-אחרון.
שאלה ראשונה נסבה על נושא הראיות לכאורה. מונחות לפני שתי הודעות המכחישות זו את זו. מזה, הודעתו של שוטר סמוי מס' 74 - המעיד כי ראה את המשיב יוֹדה אבנים אל ג'יפ משמר הגבול שנע באזור מחנה הפליטים שועפאט ובו שוטרי משמר-הגבול - ומזה, הודעת המשיב המכחישה את הודעת השוטר. בהודעתו מזהה השוטר בבירור את המשיב כמי שיָדָה אבנים אל הג'יפ, בהוסיפו כי היה במרחק 7 מטר מן המשיב, וכי המשיב היה - לעת ידוי האבנים - במרחק 10 מטרים מן הג'יפ. השוטר רדף בו-במקום אחרי המשיב ועלה בידו לעוצרו. הודעה זו די בה כדי לספק את הצורך בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. כך קובעת הילכת זאדה . כך קבעה ההלכה לפני היות הילכת זאדה . צודק עורך-דין עסלי בטוענו כי המשפט יוכרע בנושא האמון שבית-המשפט ירחש לעדות השוטר או לעדות המשיב. ואולם שאלת האמון - כידוע - אינה רלבנטית לעת הזו של הליך מעצר אלא במקרים קיצוניים. ענייננו אינו משייך עצמו לאותם מקרים.
משנמצא לנו כי יש ראיות לכאורה לאישום, עוברים אנו לשאלת עילת המעצר. בנושא זה לא יימצא לנו קושי רב הואיל והעבירה המוגדרת בסעיף 332(3) לחוק העונשין פוקדת עצמה עם העבירות המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן נכנה אותו - החוק), כ"עבירה שנעשתה... תוך שימוש בנשק... קר". עבירה זו - כאחיותיה העבירות ה"חמורות" - מקימה חזקה לקיומו של יסוד סביר לחשש שהעובר אותה - קרי: המשיב - יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. ומשקמה החזקה ונהיית, הנטל הוא על המשיב להפריכה.
האמנם עלה בידי המשיב להפריך את החזקה? המשיב יכול היה להעלות גירסאות-עובדה שונות, ושאלת הפרכתה של החזקה תולה עצמה מאליה בגירסה שהוא מעלה. מסתבר שהמשיב כופר מכל-וכל באשמה המועלית נגדו. אכן, מודה הוא כי הרים שתי אבנים כדי ליידותן בג'יפ, אלא שלפתע, לדבריו, אחזה בו חרטה. ומשניחם על כוונתו, לא ידה בג'יפ אותן אבנים שנתכוון ליידותן. על-פי הראיות לכאורה, גירסה זו אינה אמת, ומכאן נדע כי המשיב ידה אבנים אל הג'יפ כדי לפגוע ביושבים בו במכוון ובכוונה תחילה. הרקע למעשה, כולנו ידענו, הוא רקע לאומני-אידיאולוגי, מעין אינתיפאדה-לשעה. משידענו כל זאת, נוסיף ונדע כי מתקיימת במשיב - זו הפעם לעצמה - העילה הקבועה בסעיף 21(ב) לחוק, לאמור, שיש חשש כי המשיב יוסיף ויסכן ביטחונם של עוברים ושבים על הכביש.
ומכאן לחלופת מעצר. מצווים אנו ועומדים לבחון בכל עניין ועניין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה מהפגיעה בו על דרך של מעצר. בית-משפט קמא סבר, כמסתבר, כי זה דין המשיב, ועל-כך קובלנת המדינה.
ניתנת אמת להיאמר שנתקשיתי לרדת לסוף דעתו של בית-משפט קמא. בית-המשפט הורה על שיחרורו של המשיב בערובה, ואף תנאי הגבלה לא הטיל עליו. על-פי התנאים שקבע בית-משפט קמא, יכול המשיב לצאת לרגע ממחנה פליטים, לידות שוב אבנים בנוסעים על הכביש, ולהיעלם ממקומו אל ביתו, אל סביבה העוטפת אותו באהדה. והרי יציאה, ידוי אבנים וכניסה חזרה אל המחנה יכולה להיעשות כהרף-עין, שיודה האבנים הוא בבחינת מי שבן-רגע היה ובן-רגע לא היה. רק שוטרים סמויים, כשוטר מס' 74, יכולים שישימו ידם על המשיב, אך לא תמיד יש שוטרים סמויים במקום ולא תמיד יעמדו אלה כה בסמוך למי שיודה אבנים אל-עבר הנוסעים בכביש.
החלטתו של בית-משפט קמא אין בכוחה לעמוד על רגליה. המשיב הוא בחור בן 20, ואדם בגילו יודע את אשר הוא עושה. ואת שהוא עושה - בכוונה הוא עושה. לא נוכל לומר עליו כי נתפש, כמו-לפתע, למעשה משובה של נער. בחור בן 20 אחראי למעשיו הנעשים בכוונת-מכוון, ומשידענו - לכאורה - כי עשה את שעשה, נוסיף ונדע ממילא כי מהווה הוא סיכון לציבור בהתהלכו חופשי.
אין יסוד לטענת ההפלייה. המשיב היה בחברת נערים צעירים, ומסתבר שאחד מהם - נער בן כ14- וחצי, שאף הוא ידה אבנים - שוחרר בערובה לביתו. קשה להשוות ילד בן 14 וחצי לבחור בן 20, ואם ארבה בדיבור אהיה אך לטורח. אוסיף עם זאת ואזכיר, כי פגיעתה הרעה של אבן, רעה היא - ולעתים רעה-עד-למאוד - בין אם ידה אותה גדול בין אם ידה אותה קטן.
שמעתי מעורך-דין כרמל, בא-כוחה המלומד של המדינה, כי משפטו של המשיב יישמע בהקדם, וכי להערכת המדינה יסתיים המשפט ביום אחד. יש לקוות כי כך יהיה. כך ראוי שיהיה.
אני מחליט לקבל את הערר ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
היום, כ"א באדר תשנ"ח (19.3.98)
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98017690. G01