פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
1776/98
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העור
ר:
מורהאן ג'אבר
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 5.2.98 בב"ש 164/98
שניתנה
על ידי כבוד השופט א' בייזר
תאריך
הישיבה: כ"ז באדר תשנ"ח (25.3.98)
בשם
העורר: עו"ד יעקב שקלאר
בשם
המשיבה: עו"ד דפנה יבין
החלטה
העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של חבלה במזיד, נשיאת נשק שלא-כדין ונסיון לרצח. בית-משפט קמא סירב להיעתר לבקשה לעוצרו עד תום ההליכים, והחליט לשחרר את העורר בתנאים אלה ואחרים, וביניהם שני תנאים אלה: פיקדון במזומן על סך 15,000.- ש"ח וחיובו לגור במקום שיהיה צפונית לחיפה או דרומית לאשדוד. החלטה זו
ניתנה ביום 28.9.97.
משלא עלה בידו להפקיד את סך 15,000.-
הש"ח בקופת בית-המשפט, ביקש העורר מבית-המשפט כי יחזור ויעיין בתנאים שהטיל
עליו לשיחררו ממעצר. בית-משפט קמא סירב להיעתר לבקשה, וביום 5.2.98 החליט לדחותה.
על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי, ובטיעוניו תוקף בא-כוח העורר, בעיקר, את תנאי
הפיקדון במזומן.
הנחת היסוד לענייננו היא זו, שבית-משפט קמא
מצא כי באיזון בין השיקולים המושכים לצדדים אין העורר מסכן את סביבתו אם יקיים את
התנאים שהושתו עליו, בהם תנאי 15,000.- הש"ח. עתה נמצא לנו כי אין בידי העורר
לשים ידו על 15,000.- ש"ח, וראיה לכך שלא נשתחרר ממעצרו זה כ4- חודשים. השאלה
הנשאלת היא זו: בהנחה שראוי הוא נאשם פלוני כי ישוחרר ממעצר בתנאים הכרוכים בהפקדת
פיקדון במזומן, הנכון הוא כי חוסר יכולתו לגייס את סכום הכסף שהושת עליו, כשהוא
לעצמו, ימנע אותו מצאתו ממעצר? שאלה זו אינה חדשה עימנו. היא ידועה לנו זה מכבר
ובהקשרים שונים. ובכל מקרה ידו של בעל-הממון על העליונה. כך במקרים אחרים, כך אף
בענייננו-שלנו. זה לא מכבר נדרש חברי השופט זמיר לשאלה זו - שאלה שמעיקרה אין היא
בת-פתרון - ואלה היו דבריו (בש"פ 6591/97 -
וזא
נה
):
"אין
אני מקבל את הטענה שסכום הערובה צריך לשקף את היכולת הכלכלית של הנאשם ולא מעבר
לכך. שהרי המסקנה המתבקשת מטענה זו היא כי נאשם חסר כל צריך להשתחרר בלא כל ערובה
כספית, אף אם יהיה בכך כדי לסכן את שלום הציבור. לכן יש לומר כי סכום הערובה צריך
לאזן כראוי בין היכולת הכלכלית של הנאשם לבין הסכנה הצפוייה משחרור הנאשם. האיזון
מתבטא, בין היתר, בסכום הערובה. סכום הערובה, שעשוי להיות מחולט אם הנאשם יפר את
תנאי השחרור, צריך להיות גורם מרתיע מפני הפרת תנאי השחרור ממעצר. מבחינה זאת אני
סבור שצדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע בשעתו כי הערובה תינתן במזומן בסכום של
25,000 ש"ח."
זו דעה אחת. תיתכן אף דעה אחרת. בסוף כל הסופות, השאלה היא
אם הקטנת סכום הפיקדון במזומן - כבקשת העורר - לא תפגע בתכלית החוק; והתכלית היא:
מציאתו של איזון בין הסיכון שהנאשם יעשה מעשים רעים אם ישוחרר ממעצר, לבין הסיכוי
שלא יילך בדרך הרעה אך מחשש שמא יאבד את ממונו. השאלה שאלה וההכרעה בה אינה קלה.
ניתנת אמת להיאמר, שהעבירות בהן מואשם העורר
הינן קשות ביותר, ובייחוד כוונתי להכנתם של בקבוקי תבערה והשלכתם אל-עבר בית
המשפחה היריבה. בקבוקי תבערה אלה התנפצו בבית השכנים וחמישה מבני המשפחה היריבה
ניכוו בגופם, בחלקם כוויות חמורות ביותר ובחלקם חבלות פחותות בחומרתן. מעשה
מעין-זה מצדיק, לכאורה, מעצר עד תום ההליכים - בלא קביעתה של חלופת מעצר - ומכאן
נבין את החלטת בית-משפט קמא שקבע חלופת מעצר בתנאים מכבידים ביותר (באופן יחסי).
יתר-על-כן: מכאן אף נבין את החלטתו האחרונה של בית-משפט קמא, ולפיה סירב הוא לשחרר
את העורר ממעצרו אך באשר טרם נעשתה "סולחה" בין המשפחות היריבות (לא
אביע דעתי בשאלה האם כריתתה של "סולחה", כשהיא לעצמה, יש בה כדי לשמש
גורם בקביעתה של חלופת-מעצר).
החלטתו האחרונה של בית-משפט קמא - שלא לשחרר
את העורר ממעצר - ניתנה, כאמור לעיל, ביום 5.2.98, ובית-המשפט ביקש כי עניינו של
העורר יעלה ויבוא לפניו לאחר עבור חודשיים. היום הוא יום 25.3.98, ומכאן שעניינו
של העורר אמור לעלות לפני בית-משפט קמא בעוד כעשרה ימים. בנסיבות אלו, ולאחר
ששקלתי את כל הגורמים שלעניין, אני מחליט לדחות את הערר. דינו של העורר יעלה על
שולחנו של בית-משפט קמא בעוד כעשרה ימים, וחזקה על בית-המשפט כי ישקול בדעתו את כל
השיקולים שלעניין - שיקול שיקול ומשקלו הסגולי - על-פי מצב הדברים שישרור אותה עת.
אכן, ראוי כי אותו בית-משפט שקבע מלכתחילה את תנאי השיחרור בערובה - ולאחר זמן
סירב לשנות מאותם תנאים - ישוב וישקול את המסכת כולה למתחילה ועד סוף.
בכפוף לאמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערר.
היום, כ"ז באדר תשנ"ח (25.3.98)
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98017760.
G01