בש"פ 6589/02 עטאס רפאת נ. מדינת ישראל

1.העורר, תושב הרשות הפלשתינאית ברצועת עזה עומד לדין, בבית משפט השלום בבאר-שבע, באשמה שנכנס לישראל שלא כדין, החזיק סם מסוכן, מסוג הרואין, שלא לצריכה עצמית והכשיל שוטר בשעת מילוי תפקידו בעת שהציג עצמו כאדם אחר, כדי להתחמק מן הדין.

אין זו הפעם הראשונה בא מבצע העורר עבירות מסוג זה. מספר חודשים קודם לכן, נתפס העורר, כשהוא מצוי שלא כדין בשטחי ישראל. גם אז החזיק סם מסוכן מסוג הרואין והסם היה מחולק ל34- מנות. הדבר היה בחודש ספטמבר 2001. הוא שוחרר בערובה חרף בקשת המדינה לעצרו, וחודשיים לאחר מכן נתפס שוב בתחומי מדינת ישראל כשאין ברשותו היתר כניסה. גם אז, משנתפס, התחזה לאדם אחר - כדי להתחמק מן הדין. ושוב ביקשה המדינה להורות על מעצרו, ושוב מאן בית המשפט להיעתר לה והורה על שחרורו בערובה של העורר. מששוחרר, כאמור, ביצע העורר את העבירות נשוא האישום הנוכחי. הנה כי כן, החשש שהביעה המדינה בפני הימלטות מן הדין ובפני ביצוע עבירות נוספות התממש. כיוון שכך ביקשה המדינה, בפעם השלישית, להורות על מעצרו של העורר. גם הפעם החליט בית משפט השלום בבאר-שבע כי ראוי להמיר את המעצר בחלופה וטעם נתן לדבר (בנוסף לטעמים אחרים), לאמור, כי המדינה לא ערערה בעבר לבית משפט גבוה יותר על החלטת הערכאה הראשונה לשחרר את העורר.

תנאי השחרור נקבעו על-ידי שופט אחר בבית משפט השלום - הנשיא מ' מכליס. הם כללו הפקדה של 50,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית, ערבות עצמית וערבות צד ג'. בית המשפט מצא עם זאת שאין לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר "למעצר בית" בתחומי מדינת ישראל, זאת - בשל שעצם שהותו של העורר כאן היא שהות בלתי-חוקית. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם המדינה לבית המשפט המחוזי. המדינה הלינה על עצם ההחלטה לשחרר את העורר בתנאים שנקבעו. גם מטעם העורר הוגש ערר והוא ביקש להקל עמו את תנאי השחרור ובמיוחד את סכום ההפקדה שחוייב בה.

2.בית המשפט המחוזי כתב בהחלטתו כי לו ישב הוא בערכאה הראשונה ספק רב אם היה משחרר את העורר - אף לא בתנאים מגבילים. עם זאת גם הוא בא חשבון עם המדינה על כך שלא ערערה, בפרשיות הקודמות, על עצם שחרורו בתנאים של העורר והביא בחשבון גם את העובדה שבעבר התהלך העורר חופשי. כיוון שכך דחה את שני העררים. המדינה לא ערערה על ההחלטה הזו.

משלא שולם סכום ההפקדה הובא העורר בפני שופט וביקש להקטין את הסכום סכום ההפקדה לסך 10,000 ש"ח. בקשתו נדחתה בבית משפט השלום. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה גם הוא. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין לשנות מתנאי השחרור בערובה בהתחשב בעניינו של העורר מצד אחד ובצורך להבטיח את התייצבותו לדיון מצד אחר. כנגד החלטה זו מופנה הערר.

עיקר טענתו של העורר היא, כי תנאי השחרור בערובה מכבידים עליו באופן שאינו מסוגל לעמוד בהן, והתוצאה, בפועל, היא, שאין הוא מסוגל להשתחרר ממעצר. הוא סבור, כי ההוראות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-, ובמיוחד הוראת סעיף 47 לחוק, המחייבת הבאת עצור, שלא המציא ערובה, בפני שופט, נועדה להבטיח את האפשרות שהעצור יוכל לעמוד בגובה הערובה.

3.כבר נפסק לא אחת, כי אין לקבל את הטענה שסכום הערובה צריך לשקף את היכולת הכלכלית של הנאשם ולא מעבר לכך. סכום הערובה, כך נפסק, צריך לאזן כראוי בין היכולת הכלכלית של הנאשם לבין הסכנה הצפויה משחרור הנאשם (בש"פ 1776/98, בש"פ 6591/97 ובש"פ 7560/95). ובמקרה זה: העורר הוכיח בהתנהגותו, לא פעם, כי החשש כי ימלט מן הדין הוא חשש של ממש. הוא שב ונכנס לארץ שלא כדין. הוא שב ונשא עמו סם מסוכן מסוג הרואין. הוא שב ומכשיל את רשויות החוק בהמצאת זהות בדויה. כל אלה מוכיחים, כי החשש שהביעה המדינה בפני בית המשפט בערכאה הראשונה, גם בעבר, התאמת וכי הברירה שבחר בית משפט השלום שלא לשעות לבקשת המדינה הייתה שגויה.

בצדק קבע הנשיא מכליס בבית משפט השלום כי לא היה מקום, במקרה זה, להורות על שחרורו של העורר לתוך תחומי המדינה באופן שישהה במקום שהוצע על-ידו. שחרור לביתו או לביתו של אחר אינו מעצר. השם "מעצר בית" ניתן לו אך בהשאלה. המדובר איפוא בשחרור שעל-פי אחד מתנאיו ידור הנאשם בתוך תחומי המדינה. תנאי זה אינו סביר כשהחוק אוסר עליו לשהות במדינה, ובוודאי כך כשהמדובר בנאשם שניצל את שהותו הלא חוקית כאן לביצוע עבירות חמורות, חוזרות ונשנות.

כיוון שכך, ובאין ביטחון ששחרורו לתחומי הרשות, לא ייפגע בסיכוי להעמידו לדין, המעט שצריך היה בית המשפט לעשות היה להתנות את השחרור בהפקדת ערובה כספית שתבטיח את התייצבותו למשפט. בצדק החליטו, אפוא, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שלא להקל עוד בתנאי השחרור. האיזון שערכו, במקרה זה, בין השיקולים הצריכים לעניין, הוא איזון ראוי ולא מצאתי מקום להתערב בו.

הערר נדחה.