בש"פ 1781/03 עפר גמליאל נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להסרת החיסיון בתעודה מיום 9.2.03 החתומה על ידי שר הבטחון (להלן: התעודה הראשונה ), מתוקף סמכות לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בקשר להליכים המתקיימים בת.פ. 5034/02 בבית המשפט המחוזי בירושלים.

בעת הדיון שהתקיים בפניי, הודיעו הצדדים כי הם מבקשים לקיים הליך של דיון בהסרת החיסיון ביחס לתעודה נוספת, שנחתמה על ידי השר ביום 5.3.03 (להלן: התעודה השניה ). הדיון בהסרת החיסיון משתי התעודות התקיים בשני שלבים. תחילה, העלה הסניגור השגותיו כנגד נוסח תעודות החיסיון והבהיר מדוע הסרת החיסון חיונית להגנת מרשו. בשלב השני, הבהיר הסניגור במעמד צד אחד את הענין המיוחד שיש לו בחשיפת החומר החסוי כחומר חיוני להגנה, ולאחר מכן הציגה התביעה, במעמד אנשי שירות הבטחון, את טעמי החיסיון על החומר שצויין בשתי התעודות.

בחנתי את טענות הצדדים, עיינתי בחומר החסוי, ולא מצאתי להתערב לשם הסרת החיסיון, אשר שוכנעתי כי הוטל על החומר מטעמים הקשורים בבטחון המדינה, ובין היתר, בשל חשש לחשיפת שיטות חקירה העלולה לפגוע בבטחון.

אשר לתעודה הראשונה, כל שנאמר בה הוא כי אין למסור ראיה הנוגעת ל"חומר נוסף המסומן 'ג' אשר נתקבל לאחר הוצאת התעודה בדבר ראיות חסויות בתיק הנ"ל מיום 29.05.02". בטענותיו כנגד תעודה זו, טען הסניגור כי מן הראוי היה שתעודת החיסיון תגדיר את מהותו וטיבו של החומר החסוי באופן שלפחות יהיה ידוע לסניגוריה טיבה של הראיה החסויה. עיינתי בראיה אשר סומנה באות "ג" בתעודה, ונחה דעתי כי טעמים רציניים הקשורים בבטחון ודרכי עבודת שירות הבטחון מצדיקים את חיסוייה. עוד שוכנעתי, וזה העיקר, כי המסמך "ג" אין בו כדי להיות ראיה העשויה לסייע בהגנתו של המבקש.

אשר לתעודה השניה, בה נאמר כי "חומר חקירה הכולל מסמכים המסומנים 'א', 'ב', 'ג', 'ד' הנוגע למגעים שקיים הנאשם ירדן בן יעקב מורג עם אנשי שירות הבטחון הכללי לאחר הגשת כתב האישום נגדו, למעט מה שלא כוסה בצבע שחור", הינו חסוי. תעודה זו מעידה על עצמה כי החומר החוסה בצילה נוגע למגעים שקיים עם שירות הבטחון הכללי עם נאשם אחר, המואשם ביחד עם המבקש באותה פרשה.

עיינתי בארבעת המסמכים החסויים על-פי התעודה. המסמכים מתייחסים רק בחלקם לפרשה נשוא האישום הנוכחי, ובמובן זה לא כל החומר החסוי הוא בגדר חומר חקירה כמשמעותו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. החומר החסוי כולל מסמכים, הערכות ותרשומות פנימיות שאינן בגדר חומר חקירה. ככל שהחומר מתייחס לנושא האישום, חלק נכבד ממנו נמסר לבא-כוח המבקש.

בפניי טען הסניגור כי הנאשם מורג העיד בנושא המפגשים הכלולים בחיסיון ואף טען כי קיים שתי פגישות עם אנשי שירות הבטחון הכללי, במסגרת מגעיו הנדונים. הסניגור חושש שלא כך הדבר, ולטענתו, כיוון שחוסו ארבעה מסמכים נראה כי נתקיימו ארבע פגישות. שאלה זו היא רלוונטית לנושא ששימש את הסניגור בחקירה הנגדית של הנאשם מורג, ולפיכך אני רואה לנכון לחשוף בפניו, כי מן החומר שהוצג אכן עולה שנתקיימו רק שתי פגישות כאלה. מורג העיד על דברים מסוימים שעלו באותן פגישות ואלה הם עיקר הדברים שנחשפו בחומר שנמסר כבר לסניגור. לא מצאתי בחומר החסוי חומר משמעותי נוסף הקשור במישרין לתיק התלוי ועומד נגד המבקש שלא נמסר לו כאמור.

לפי נוסחת האיזון הקבועה בחוק, כפי שפורשה בהחלטה בב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729, בהתנגשות שבין ההגנה על הבטחון לבין הצורך לעשות צדק, ישקול בית המשפט את שני האינטרסים תוך מתן משקל לכל אחד מהם. בסופו של הליך, יכריע בשאלה הקונקרטית הניצבת לפניו, אם חומר החקירה שלגביו חל החיסיון חיוני להגנת הנאשם. אם יימצא שכך הוא, משמעות הדבר כי הצדק דורש את גילויו של החומר ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי. אינטרס עשיית הצדק בהקשר זה, משמעותו ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום עיוות דין לנאשם הספציפי העומד לדין. על-פי אמת מידה זו ניתן לקבוע כי בענין שלפניי, עלה בידי התביעה לבסס את האינטרס הבטחוני בחיסוי החומר ואף שוכנעתי כי החומר החסוי אינו חיוני להגנת המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.