בש"פ 1799/12 נדב נחמיאס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק-הדין של בית המשפט העליון בע"פ 6112/11. פסק-הדין ניתן ביום 13.2.2012, ובו התקבל ערעורה של המדינה על גזר הדין שהושת על המבקש. נפסק, כי עונש המאסר יעמוד על 24 חודשים (בית המשפט המחוזי העמיד את העונש על 14 חודשי מאסר בפועל). הבקשה שלפניי הוגשה ביום 1.3.2012, ונטען בה בשל מהותו והיקפו של התיק דרוש למבקש פרק זמן נוסף של 20 ימים לשם הכנת בקשה לדיון נוסף. המדינה מתנגדת למתן הארכה.

לפי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דין של בית המשפט העליון הוא תוך 15 ימים מיום מתן פסק-הדין. לבית המשפט מסורה הסמכות להורות על הארכת המועד בהתקיים "טעם מיוחד" לכך. לאור מאפייניו המיוחדים של הליך הדיון הנוסף – אשר פותח פתח לליבון נוסף של סוגיה שהוכרעה בפסק-דין של בית המשפט העליון – נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד תיושם באופן דווקני ונוקשה.

בענייננו לא שוכנעתי בקיום טעם מיוחד כאמור לעיל. ראשית, הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד הקצוב בדין להגשת בקשה לדיון נוסף. שנית, לא ברור מן הבקשה הלאקונית שלפניי מדוע נדרשת אורכה נוכח "מהותו והיקפו של התיק". בהקשר זה אציין כי מדובר בפסק-דין קצר למדי שעניינו חומרת העונש. שלישית, המבקש אינו מציין בבקשה ולוּ בקליפת אגוז מהי לשיטתו ההלכה מרחיקת הלכת שנקבעה בפסק-הדין, ומעיון בפסק-הדין גופו עולה כי הסיכוי למתן דיון נוסף הוא קלוש, זאת נוכח התנאים הנקובים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

הבקשה נדחית, אפוא.