בש"פ 1821/97 פרידמן אנשל נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ח' פיזם, י' גריל וש' ברלינר) אשר הותיר, בדעת רוב, את הרשעת המבקש על כנה.

1.בשנת 1986 הורשעו המבקש וחברת ע. פרידמן ושות' בע"מ (להלן: "החברה") בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה בעבירה של הקמת בנין ללא היתר (עבירה לפי סעיף 145(א)(2) ו - 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-. ביום 26.6.86 ניתנה הכרעת הדין ונחתמה על ידי כב' השופטת טובי-פרידמן. לאחר מתן הכרעת הדין התעוררו שאלות באשר לפרטים מסויימים הנוגעים להיקף הבנייה בלא היתר ולפיכך נדחה הדיון עד לבירורם של פרטים אלה. בישיבה שהתקיימה ביום 3.7.86 ביקשה התובעת, בהסכמת בא-כחם של הנאשמים, לתקן את כתב האישום בהתייחס למידות המבנה שנבנה בלא היתר, כך שהיקף הבניה בלא היתר המיוחסת למבקש ולחברה יקטן. כב' השופטת טובי-פרידמן קיבלה את הבקשה בהחלטה חתומה. בשלב זה השמיעו הנאשמים את טיעוניהם לעונש. בפרוטוקול נרשם, בין היתר, מפי בא-כחם של הנאשמים: "מרשי מתחייב להרוס את המבנה נשוא כתב האישום תוך 12 חודש מהיום אם לא ינתן רשיון עד אז." בית המשפט לעניינים מקומים נתן את גזר הדין הבא שיקרא להלן: "גזר הדין הראשון"):

"(בהתחשב בכל נסיבות המקרה כפי שפורטו ע"י ב"כ הנאשם) אני דן את הנאשם (מס' 1) לתשלום קנס בסך 500 שקל חדש (ועל נאשם מס' 2 קנס בסך 250 ש"ח או 5 ימי מאסר). אני מחייב את הנאשמ(ים) הנ"ל לשלם לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה של חיפה מיסי בניין בסך (1,400) שקל חדש. אני נותן צו להרוס את המבנה הבלתי חוקי המתואר בכתב האישום. צו זה יוצא לפועל ע"י הנאשם תוך (שנה) היינו עד תאריך (30.7.87 ) במידה ועד מועד זה לא יתקבל ההיתר."

(הפרטים המופיעים בסוגריים הם תוספות או שינויים בכתב ידה של השופטת טובי-פרידמן, שנכתבו על גבי הטופס האחיד ששימש את בית המשפט - א' ב').

2.המבנה נושא כתב האישום לא נהרס ובשנת 1994 הוגש נגד המבקש ונגד החברה כתב אישום נוסף - על אי קיום צו של בית המשפט (עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-). הנאשמים כפרו באשמה המיוחסת להם וטענו, כי בגזר הדין הראשון נכתב כי על "הנאשם" לבצע את צו ההריסה וכיוון שלא נקבע מי מהם חב בהריסה יש לזכותם מן האישום. בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) דחה טענה זו, כינה אותה "התחכמות לשמה" וקבע, כי מן הפרוטוקול ומהגיונם של דברים עולה כי החיוב בהריסה הוטל על שני הנאשמים, שכן כאשר רצה בית המפשט להבחין בין השניים ציין זאת במפורש. עם זאת "מחמת הספק בלבד" החליט בית המשפט לזכות את החברה משום שהאמור בגזר הדין לגבי הריסה נכתב בלשון זכר.

3.המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בחיפה. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. כב' השופט ברלינר, בדעת מיעוט עורר ביזמתו טענה שלא נטענה על ידי המבקש וקבע כי, בלא קשר לפרשנות גזר הדין הראשון, יש לזכות את המבקש לחלוטין, שכן בגליון הדיון מ- 3.7.86 לא נמצאה הכרעת דין חתומה. כב' השופט גריל, עמו הסכים כב' השופט פיזם, סבר, כי הליקוי האמור אינו עולה כדי פגם מהותי המאיין את תוקפו של גזר הדין הראשון, שכן לא נגרם למבקש כל עיוות דין. לפיכך נדרש כב' השופט גריל לזיהוי מי שחוייב בהריסת המבנה והגיע לכלל מסקנה, כי אין כל ספק, כי המבקש הוא שחוייב בהריסה.

4.בעת שניתן פסק הדין לא היה בית המשפט המחוזי ער לקיומו של גליון הדיון מיום 26.6.86, בו נמצאה הכרעת דין חתומה. עובדה זו נתגלתה לבית המשפט המחוזי מאוחר יותר ובעקבות גילויה זימן כב' השופט י' גריל, על דעת חבריו להרכב, את הצדדים והודיעם על כך.

5.מונחת בפני בקשת המבקש למתן רשות ערעור. המבקש טוען, כי משתוקן כתב האישום ב - 3.7.86 , לאחר הכרעת הדין, בטלה הכרעת הדין והיה על בית המשפט לשוב וליתן הכרעת דין על בסיס כתב האישום המתוקן. המבקש מוסיף וטוען, כי משלא נהג בית המשפט כך בטל גם גזר הדין הראשון. לחילופין טוען המבקש, כי גזר הדין הראשון הוא סתום בכל הנוגע לזהות מי שחב בחובת ההריסה, ולפיכך לא ניתן להרשיעו באי-ביצועו.

6.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה, טענת המבקש היא טענה עובדתית הנוגעת לפרשנות גזר הדין הראשון, ולפיכך אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מהענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. עוד טוענת המשיבה נגד טענת המבקש להיעדר הכרעת דין תקפה. לעניין זה מציינת המשיבה, כי טענה זו עולה לראשונה בבקשת רשות הערעור, וכי אפילו אם היה בה ממש הרי המדובר בפגם טכני שאינו גורם כל עיוות דין למבקש. ההיפך הוא הנכון: שכן תיקון כתב האישום היטיב עם המבקש ועם החברה. המשיבה דוחה גם את פרשנות המבקש בהתייחס לגזר הדין הראשון ומציגה את פרשנותה שלה, לפיה המבקש הוא שחוייב בהריסת המבנה.

7.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראה: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ). עניינה של המבקשת הוא בפרשנות מצב עובדתי נקודתי שנוצר בהליכים שנסתיימו לפני למעלה מעשר שנים. המבקש אינו טוען, ואינו יכול לטעון, כי נגרם לו עיוות דין, אלא מנסה להסתמך על אי-התאמות טכניות מסוימות כדי להימנע מהרשעה. טענותיו התבררו ונדחו בשתי ערכאות. אין מקום לבירורן בשלישית בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית.