בש"פ 1852/00 מדינת ישראל נ. נחום דגני

ערר המדינה על החלטתו של בית-משפט קמא לסרב לבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

המשיב לפניי, נחום דגני (להלן נכנה אותו - דגני או המשיב), עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות אלו: החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד; נסיון לסחר בסם מסוכן; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; נהיגה ללא רשיון; נהיגה ללא ביטוח; והתחזות כאדם אחר. עם הגשת כתב האישום לבית-המשפט ביקשה התביעה לעצור את דגני עד תום ההליכים, ולעניין זה נערך לפני בית-משפט קמא דיון מקיף. בית-המשפט חילק את הדיון לשני חלקים. חלקם הראשון של ההליכים ייחד בית-המשפט לשאלה אם נאספו אל תיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של דגני. בית-המשפט נתן תשובה לשאלה בהחלטה מפורטת, ומסקנתו היתה כי יש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב. לאחר-מכן עבר בית-המשפט לשלב ההליכים השני - שלב חלופת המעצר - ובשלב זה החליט שני אלה: אחד, כי יש מקום לחלופת מעצר, ושניים, כי חלופת המעצר שהוצעה לו נראית ראויה בעיניו. על-סמך כל אלה החליט בית-משפט קמא את שהחליט, ומכאן ערר המדינה שלפניי.

אין חולקים כיום על-כך שהראיות אשר נאספו אל תיק המשטרה יש בהן כדי להוכיח לכאורה את המעשים המנויים בכתב-האישום. על צידי שלי אוסיף, כי אין אני מפקפק באישיותו של אותו אדם אשר דגני אמור לשהות בביתו בתנאים של "מעצר-בית", כאדם ישר ונקי-כפיים. השאלה האחת העומדת לדיון היא, אם ראוי הוא המשיב - על רקע המעשים המיוחסים לו - כי יזכה בחלופת-מעצר. ואכן בשאלה זו טענו באי-כוח בעלי-הדין לפניי, ובשאלה זו אני עומד להכריע.

הגעתי למקום שהגעתי ועדיין לא אמרתי דבר על תוכן האשמות המיוחסות לדגני. על-פי כתב-האישום התגורר דגני בדירה מסויימת בה התגוררה אחת בשם ג'דיר ובחור המכונה "עאדל". ביום מסויים בתחילת חודש פברואר, ביקש עאדל מג'דיר - בנוכחות דגני - כי תיסע למחרת היום אל כלא "שאטה" ותמסור סמים לאסיר פלוני השוהה באותו מקום. ג'דיר לא הסכימה בתחילה להיעתר לבקשה, ועל-כך הגיב דגני באומרו לעאדל: "לא רוצה לא צריך זה לא בכוח". לבסוף נעתרה ג'דיר לבקשה, ולמחרת היום הסיע אותה דגני לכלא שאטה. תוך כדי הנסיעה הכניסה ג'דיר לאיבר-מינה - בנוכחותו של דגני - שלוש אריזות גליליות של סם הירואין. גליל רביעי נותר ברכב. משקל כל ההירואין היה 40 גרם ומעלה. במהלך הנסיעה עצר שוטר את דגני בשל נהיגה במהירות מופרזת, ודגני התחזה בשם אביב יוספי, מסר לשוטר את מספר תעודת הזהות של אותו יוספי, ואף את כתובתו. כיצד ידע דגני כל אלה? אלא שמספר שבועות קודם לכן נפרץ רכבו של אותו יוספי ונגנבו ממנו פריטים שונים, לרבות מסמכים שזיהו אותו. לאחר-מכן המשיך דגני בנסיעתו, ומשנכנסה ג'דיר לכלא המתין לה עד לצאתה. אלא שג'דיר לא יצאה מן הכלא הואיל ונתפסה שם. כך נעצר דגני, כאשר במהלך המעצר ניסה להסתיר את גליל ההירואין הרביעי שנותר ברכב.

עד כאן עלילותיו של דגני ככל שהן מתוארות בכתב-האישום.

לא יימצאו חולקין כי העבירות המיוחסות לדגני מקימות עילת מעצר כהוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (החוק). טעם הדבר הוא, שקמה על רגליה חזקה כי מתקיים יסוד סביר לחשש כי דגני "יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה" והכל כהוראת סעיף 21(א)(1)(ב) ו-(ג) לחוק. משמתקיימת חזקה על דבר מסוכנותו של דגני, דבר למד מעניינו הוא ששומה עליו, על דגני, להוסיף ולהביא ראיות כי אין הוא מסוכן כאמור לעיל.

ההובאו לפנינו ראיות מעין-אלו?

טוען עורך-דין הלוי, בא-כוחו המלומד של דגני - בעקבות דבריו של בית-משפט קמא בהחלטתו - יש לראות את הסתבכותו של דגני בעבירה נושא הדיון על רקע מקום מגוריו. אני נוטל לעצמי היתר להסתייג מטענה זו. לא זו בלבד שלדגני עבר פלילי עשיר - כנלמד מרשימת הרשעותיו הקודמות - אלא שאתקשה לקבל כי גבר בגיל 27 שנים יתן ידו לעבירה קשה כעבירה המיוחסת לדגני אך בשל מקום מגוריו. והרי ברור מן הראיות כי דגני שיתף פעולה ביודעין ובכוונת מכוון, בנסיון להבריח סמים לכלא שאטה.

עוד טוען עורך-דין הלוי, כי דגני לא היה גורם דומיננטי בעיסקה, וגם לכך אני מתקשה להסכים. ציטטתי לעיל אמירה מסויימת שג'דיר מייחסת לדגני, ואמירה זו מלמדת כי דגני היה בסוד העניינים קודם שעאדל הציע לג'דיר את שהציע. מכל מקום, חלקו של דגני היה מהותי במידה מספקת, גם אם אמרנו - ולא אמרנו - כי לא היה גורם דומיננטי במהלך הדברים. אוסיף לכל אלה, כי עאדל נעלם ולא נמצא עדיין; כי המכונית שבה נסע דגני נשכרה בידי אחד בשם עטייה, אשר אף הוא כמו בלעה אותו האדמה; וכי ג'דיר מפלילה בעליל את דגני, הגם שעושה היא כמיטבה כדי להרחיק אותו מן המעשים המפלילים. דגני טוען כי הסיע את ג'דיר במכונית אך כדי להחזיר פלאפון אשר השאיר בבית-שאן. ואולם יש צורך להיות תמים עד-כדי כאב כדי להאמין לכך, ולו מן הטעם שג'דיר החדירה את הסמים לאיבר-מינה בנוכחותו של דגני. אמת נכון הדבר: דגני לא הורשע בעבר לא בעבירות של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי ולא בסחר בסמים, אך הרשעותיו הקודמות מצטרפות אל הראיות שיש בתיק הנדון כדי ללמדנו עד-מה מסוכן הוא האיש. למותר כי נזכיר - הדברים ידועים ונכתבו לא פעם - כי סחר בסמים יכול שייעשה גם באמצעות טלפון או פלאפון (כיום - גם באמצעות האינטרנט); ומר הדס, אשר דגני אמור היה, לפי החלטת בית-משפט קמא, להתגורר בביתו, מטבע הדברים לא יכול היה למנוע עיסוק בסמים לא באמצעות הטלפון ולא באמצעות הפלאפון.

סוף דבר: בית-משפט קמא טעה בהחליטו כי דגני, על רקע המעשים המיוחסים לו, ראוי כי תינתן לו חלופת-מעצר, ואני מחליט לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית-משפט קמא.

המשיב, נחום בן ישראל דגני, ייעצר עד תום ההליכים במשפט המתנהל כנגדו בבית-המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 1039/00.

היום, ב' באדר ב' התש"ס (9.3.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00018520. G01