בש"פ 186/05 אנטון גולוביחין נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' נאמן), בב"ש 5811/04 מיום 30.12.04, לפיה נתקבלה עררה של המשיבה על החלטת בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י' פרדלסקי), בב"ש 8065/04 מיום 29.12.04, לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, והעורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש ביום 22.12.04, כתב אישום המייחס לו עבירת פריצה לבניין שאינו דירה או בית-תפילה, עבירה לפי סעיף 407א לחוק העונשין, תשלז-1977 (להלן: החוק). בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 26.12.04 שחרר בית-משפט השלום, את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים בבית אמו וזאת בהסכמת המשיבה.

על-פי עובדות כתב האישום, בתאריך 20.12.04 בסביבות השעה 23:40, התפרץ העורר, שלא כדין, לחברת מיקרוסופט בחיפה, באופן שבו שבר את לשונית דלת הכניסה באמצעות חפץ חד, כאשר הוא חובש על ראשו קסדה וזאת בכוונה לגנוב.

ביום 29.12.04 הוגש לבית-משפט השלום כנגד העורר כתב אישום שני, המייחס לו עבירה של הפרת חובה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק. על-פי עובדות כתב אישום זה, בתאריך 28.12.04 בסביבות השעה 16:00, נמצא העורר במתחם "הקוסמוס" בחיפה כשהוא, כך על-פי הנטען, בדרכו לאסוף את הקטנוע שלו אשר חנה בסמוך למקום, וזאת כאשר היה עליו להימצא במעצר בית מלא בדירת אימו.

יחד עם הגשת כתב האישום השני, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בחיפה בקשה לעיון חוזר על-פי סעיף 52(א), וכן בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו על-פי סעיף 21(א)(1), לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו 1966.

ביום 29.12.04 החליט בית-משפט השלום בחיפה, לדחות את בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ושיחרר אותן למעצר בית באותם תנאים שקבע בהחלטתו הקודמת מיום 26.12.04. בהחלטתו קבע בית-משפט השלום, כי אומנם קיימות ראיות לכאורה לפיהן הפר העורר את תנאי מעצר הבית ואולם מאדיך, לא נסתרה טענתו, כי היציאה מהבית אושרה על-ידי מי מקציני תחנת משטרת חיפה.

על החלטתה זו עררה המשיבה ביום 30.12.04 לבית-המשפט המחוזי, אשר קיבל את עררה של המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בקבלו את הערר קבע בית-המשפט המחוזי, כי המשיב ניסה להסתיר את זהותו כשנתפס, וכי היה עליו לדעת שלא ניתן לצאת את הבית באישור טלפוני עת שהוא מצוי במעצר בית מלא, ועל-כן טעה בית-משפט השלום בהחלטתו. וכלשונו:

\

"לא היה כל יסוד לכן לקביעה של בית משפט קמא כי קיימת אפשרות שהמשיב פעל בתום לב. כאשר מדובר במשיב שהפר לאחר יומיים את האמון שנתן בו ביהמ"ש, וכאשר מדובר במשיב שכאמור בערר שלפני בעל עבר פלילי מכביד הכולל הרשעות רבות ו-23 חודשי מאסר ברי הפעלה צריך ביהמ"ש לשים ליבו את האינטרס הציבורי ולא לאפשר למשיב כזה להמשיך "ולצפצף" על הציבור ועל החוק".

דין הערר להידחות.

העורר הפר את תנאי השחרור שנקבעו לו, וביום 28.12.04 נעצר הוא במתחם קוסמוס בחיפה, שעה שהוא צריך לשהות במעצר בית בביתו. בעת שנעצר העורר ניסה הוא להסתיר את זהותו והכחיש, כי שמו אנטון גולוביחין. הלכה ידועה היא, שלא בנקל יורה בית-המשפט על החזרתו למעצר של מי שכבר שוחרר ממנו. אולם, הוא יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר. עניין לנו כאמור בראש הראשון. בבוא בית-המשפט להכריע בשאלת חידוש מעצר, עליו לקחת במניין שיקוליו, בין השאר, את עובדת היותו של הנאשם העומד לפניו, משוחרר; את פרק הזמן שבו היה משוחרר ואת מידת מסוכנותו (ראו בש"פ 8584/00, 8637 מדינת ישראל נ' עליה ואח' , פ"ד נד(5) 821, 824; בש"פ 3800/97 הלפרין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בענייננו, העורר היה משוחרר יומיים בלבד וכי אז הפר את תנאי שחרורו. עברו הפלילי, למרות גילו הצעיר, כולל הרשעות רבות בתחום הרכוש. העורר מכור לסמים וככל הנראה על רקע זה ממשיך ומבצע עבודות רכוש, וזאת על-אף שעומדים ותלויים נגדו 23 חודשי מאסר על-תנאי ברי הפעלה. נראה אפוא, כי השיקול לפיו היה העורר משוחרר לחלופת מעצר אינו יכול, כשלעצמו, להכריע את כף המאזניים אל מול אלו שעומדים מנגד.

סוף דבר, לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

הערר נדחה.