בש"פ 1879/07 בני שלו נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 25.2.07

בב"ש 20287/07 שניתנה על-ידי כבוד סגן-הנשיא י' טימור אשר דחה את עררו של המבקש על החלטת בית-המשפט לתעבורה באשדוד מיום 17.1.07, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לביטול פסילה מנהלית למשך 90 ימים שהושתה עליו עקב מעורבותו בתאונת דרכים בה נהרג אדם.

ביום 17.12.06 היה העורר מעורב בתאונת דרכים קטלנית אשר בה נהרג הולך רגל, שגילו מעל 80 שנה, אשר חצה את הכביש כאשר פגע בו רכבו של העורר. לטענת העורר, הולך הרגל חצה את הכביש באור אדום ולכן לא היה יכול למנוע את קרות התאונה.

ביום 18.12.06 זומן העורר למשטרת אשדוד, שם נפסל רישיון הנהיגה שלו לתקופה של 90 יום וזאת מכוח סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

העורר הגיש בקשה לביטול הפסילה המנהלית לבית-המשפט לתעבורה באשדוד. ביום 17.1.07 דחה בית-המשפט (כבוד השופט ג' דניאל ) את הבקשה. בהחלטתו, ציין בית-המשפט, כי אמנם יש בסיס לטענתו של העורר לפיה הוא חצה את הצומת באור ירוק, אך אף אם יתברר בסיום החקירה כי הדברים נכונים, עדיין קצין המשטרה היה רשאי להניח כי יוגש כתב אישום כנגד המבקש. בנוסף, קבע בית-המשפט כי היות והעורר היה מעורב בתאונה קטלנית, יש בכך משום ראיה למסוכנותו וכי נסיבות המקרה מעידות על כך שנהג בחוסר זהירות. בעניין מסוכנתו של העורר התייחס בית-המשפט אף לעברו הפלילי, הכולל 13 הרשעות קודמות. לבסוף, התייחס בית-המשפט לנסיבותיו האישיות והכלכליות של העורר אך קבע שדווקא בשל העובדה שהעורר הינו נהג מונית, יש צורך בתקופת צינון בטרם יחזור לנהוג.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. ביום 25.2.07 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' טימור ) את הערר וקבע כי לאור חומר החקירה לא ניתן לקבוע בוודאות כי מדובר בתאונה שהינה בלתי נמנעת וכי לא מצא מקום להתערב בהחלטתו ובנימוקיו של בית-המשפט לתעבורה.

מכאן הערר שבפניי, אשר במסגרתו חוזר העורר על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו, מחומר החקירה עולה כי הולך הרגל שנהרג חצה את הכביש באור האדום ולכן העורר לא היה יכול למנוע את התאונה.

בנוסף, טוען העורר כי נסיבות התאונה אינן מצביעות על מסוכנתו וכי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות

ולבטל את הפסילה המנהלית שהושתה עליו. העורר מודע לכך שנשארו עוד שבועיים עד לסיום תקופת הפסילה שהושתה עליו, אך למרות זאת הוא טוען שלאור העובדה שהוא לא יכול לעבוד בתקופת הפסילה, כל יום הוא משמעותי עבורו.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטותיהן של הערכאות הקודמות וטוענת שהיות ומדובר בתאונת דרכים בה נהרג אדם, אין עילה להתערב בהחלטה להשית על העורר פסילה מנהלית ל-90 ימים.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה, כי דין הערר להדחות.

לאור האמור בסעיף 47(ה)(1), קצין המשטרה מוסמך לפסול רישיון של אדם אשר היה מעורב בתאונת דרכים בה נהרג אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך תקופה של 90 ימים. לבית-המשפט סמכות להעביר ביקורת שיפוטית על החלטה זו של קצין המשטרה, אשר הינה בגדר החלטה מנהלית (בש"פ 8545/02 רשיד נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 57). ואמנם, בענייננו, בחנו שתי הערכאות שקדמו לו את החלטתו של קצין המשטרה והגיעו למסקנה כי היא ניתנה כדין. טענותיו של העורר, ביחס לנסיבותיו האישיות ולנסיבות התאונה, נשקלו על-ידי בית-המשפט לתעבורה ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. יתרה מכך, היותו של העורר נהג-מונית במקצועו עומדת לחובתו ולא לזכותו וזאת מאחר שהעובדה שהוא נמצא שעות רבות בכביש מגבירה את מסוכנותו לציבור ומצדיקה את הצורך בתקופת צינון בטרם יחזור לנהוג (רע"פ 8839/05 עמוס ראובן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לאור האמור לעיל, לאור עברו התעבורתי של העורר ובייחוד לאור העובדה, שתקופת הפסילה המנהלית אשר הושתה עליו מסתיימת בתוך שבועיים מהיום, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערר נדחה.