בש"פ 1884/10 מדינת ישראל נ. איהד עבדאללה

זוהי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; קבלת נכס שהושג בפשע; הסעה שלא כדין; ונהיגה בזמן פסילה. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 15.6.2009 נהג המשיב ברכב גנוב מסוג "טויוטה" שהוצמדה לו לוחית רישוי מזויפת, וזאת בעת שהמשיב היה

בפסילת רישיון. בתוך תא המטען של הרכב הסיע המשיב שלושה תושבי אזור שאינם מורשים להיכנס לישראל. כאשר הגיע המשיב למחסום רמות ניגשה אליו שוטרת, הזדהתה וביקשה ממנו לצאת מן הרכב. לאחר שהמשיב לא יצא מן הרכב רכנה השוטרת אל תוך הרכב על מנת לכבותו, ובשלב זה החל המשיב בנסיעה בעוד דלת הנהג פתוחה ופלג גופה השמאלי של השוטרת מצוי מחוץ לרכב. המשיב הסיט את הרכב לתוך מחסום פלסטיק שהונח על הכביש, התנגש בו והמשיך בנסיעה. השוטרת צעקה למשיב לעצור והרימה את בלם היד, אך למרות זאת המשיך המשיב בנסיעה. במהלך הנסיעה ניסה המשיב לדחוף את השוטרת אל מחוץ לרכב ובתגובה הכתה אותו השוטרת בפניו וצעקה אליו שוב ושוב שיעצור. שוטר נוסף שעמר במחסום החל לרוץ אחר הרכב, צעק לעברו וירה שתי יריות באוויר, אך המשיב התעלם גם מכך. בשלב זה משכה השוטרת את ההגה שמאלה על מנת שהרכב יתנגש בתמרור שעל אי-תנועה וייעצר. בה בעת נסע ג'יפ מג"ב אחרי הרכב והתנגש בו מאחור על מנת לעצרו. הרכב התנגש בתמרור ודלת הנהג נסגרת על רגלה של השוטרת. באותו שלב נעמד רכב משטרתי אחר מול רכבו של המשיב וחסם אותו. המשיב הסיט את ההגה ימינה והחל בנסיעה, אך השוטרת סובבה את ההגה שמאלה ולחצה בחוזקה על הבלמים על מנת למנוע התנגשות ברכב אחר שנסע בנתיב הנגדי. באותו שלב הכה המשיב באגרופים את השוטרת, המשיך בנסיעה והרכב נעצר רק לאחר שאחד השוטרים ירה בגלגליו וזה התנגש בג'יפ שנעמד מולו. לאחר שהרכב נעצר, אף הכה המשיב את אחד השוטרים שנכנס לרכב באגרופיו בחזה ובבטן. מהלך הנסיעה שתואר לעיל נמשך לאורך כמאתיים מטרים מן המחסום ועד למקום שבו נעצר המשיב. כתוצאה מן המעשים המיוחסים למשיב, סבלה השוטרת מכאבים בחלקים שונים בגופה וכן נגרם נזק לרכב שבו נהג המשיב ולג'יפ שבו התנגש.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לגבי עיקר העבירות, וביקש כי יוגש תסקיר מעצר בעניינו. בתסקיר שהוגש נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של המשיב, וזאת נוכח התרשמותו מקשייו של המשיב להכיר באחריות למעשים המיוחסים לו, נוכח קיומה של רמת סיכון בינונית-גבוהה להישנות המעשים וכן נוכח העדרה של חלופת מעצר מתאימה. בא-כוח המשיב ביקש שהות על מנת לפנות לשירות המבחן בקשר לחלופה שהוצעה אך משבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה הסכים בא-כוח המשיב למעצרו עד תום ההליכים תוך שמירת זכותו לשוב ולהציע חלופת מעצר. על רקע זה עצר בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל) ביום 9.7.2009 את המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בתיק העיקרי נערכה ביום 8.7.2009 הקראת כתב האישום אך המשיב ביקש לדחות את המענה על מנת למצות את המגעים עם המבקשת. מאז התעכבה שמיעת התיק למשך מספר חודשים, בעיקר נוכח קשיים בהסדרת ייצוגו של המשיב ובקשת ההגנה למצות את המשא ומתן עם המבקשת. ביום 18.10.2009 מסר המשיב את תשובתו לאישום והתיק נקבע לשמיעת הוכחות ליום 27.1.2010, מתוך כוונה שבאותו מועד תחל ותסתיים שמיעת ההוכחות, אך הדבר לא נסתייע ובאותו המועד נשמעו ארבעה עדי תביעה וישיבת ההוכחות הבאה נקבעה ליום 5.7.2010 בשל יומנו העמוס של בית המשפט. בהחלטתו בה נקבע המועד להמשך שמיעת ההוכחות קבל בית המשפט על כך שהוא לא הועמד על העובדה שההערכה לפיה ניתן לשמוע את כל הראיות ביום דיונים אחד איננה ריאלית והוסיף כי במידה שיתפנה תאריך מוקדם יותר תוקדם שמיעת התיק.

3.

מכאן הבקשה שבפניי להארכת מעצרו של המשיב, בה טוענת המבקשת כי המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו נלמדת מן העבירות המיוחסות לו, עליה עמד גם שירות המבחן. עוד טוענת המבקשת כי למשיב עבר פלילי הכולל, בין היתר, הרשעות בעבירות מרמה, הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין ונהיגה בזמן פסילה; כי לאחרונה הורשע בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; וכי ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו בעת שמאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו. לטענת המבקשת, המעשים המיוחסים למשיב מלמדים על זלזול בוטה בחוק ובנציגיו ומכאן הקושי ליתן בו אמון כנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר, ועוד היא מדגישה כי שירות המבחן עמד אף הוא על נטייתו של המשיב להשתמש במניפולציות כדי לקדם את ענייניו עד כדי עבירה על החוק.

המשיב, מצידו, מתנגד לבקשה וטוען כי יש לשחררו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית בהשגחת הוריו ואחיו ובאיזוק אלקטרוני, והוא נכון להעמיד ערבויות מתאימות לשם כך. לטענתו נתגלו סתירות רבות בעדותה של העדה המרכזית (השוטרת), ועוד הוא מציין כי עמד במחסום וכי אין מדובר באדם שברח מן המשטרה והתקיים אחריו מרדף. המשיב מוסיף ומלין על כך שלא נמסרו לו צילומים של האירוע ומדגיש את התמשכות ההליך המשפטי בעניינו.

4.

בתום הדיון בבקשה שהתקיים בפניי ביום 18.3.2010 הוריתי למבקשת לפנות אל בית המשפט המחוזי ולעתור להקדמה משמעותית של המועד להמשך ולסיום שמיעת ההוכחות בתיק. ואכן, ביום 25.3.2010 הודיעה המבקשת כי בית המשפט נענה לפנייתה והקדים את המועד האמור באופן ששמיעת הראיות תסתיים ביום 23.5.2010 ובאותו היום יישמעו גם הסיכומים על-פה (הדיון נקבע משעה 9:00 בבוקר ועד סוף היום).

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אכן, ככל שמתארך והולך פרק הזמן בו נמצא הנאשם במעצר גובר המשקל שיש לייחס לחזקת החפות ולזכותו של הנאשם לחירות. יחד עם זאת, חלוף הזמן אין בו כשלעצמו כדי לאיין את משקלם של יתר האינטרסים והשיקולים הצריכים לעניין. בבואו להכריע בבקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים נדרש אפוא בית המשפט לבחון כל מקרה לנסיבותיו ולאתר את נקודת האיזון הראויה בין זכותו של הנאשם לחירות לבין האינטרס להבטיח את שלום הציבור ואת ניהולו התקין של ההליך (ראו: בש"פ 4680/06 מדינת ישראל נ' אלפקיר , פיסקה 8 (לא פורסם, 26.6.2006); בש"פ 1880/10 מדינת ישראל נ' ווסה , פיסקה 5 (טרם פורסם, 18.3.2010)). האיזון בין השיקולים השונים במקרה דנן מוביל לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה, וזאת בראש ובראשונה מן הטעם שהעבירות המיוחסות למשיב מעידות על המסוכנות הנשקפת ממנו, על תעוזתו ובעיקר על העדר מורא מפני החוק ועל זלזול בגורמים האמונים על אכיפתו. לכך יש להוסיף את העובדה שרק לאחרונה הורשע המשיב, לפי הודאתו, בכך שבשנת 2007 לא עצר את רכבו במהלך בדיקת כלי-רכב שעה שהשוטרים סימנו לו לעשות כן, וברח מן המקום, וכן יש להביא בחשבון לחובת המשיב את עברו הפלילי ואת העובדה שתלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי. כל אלה מצדיקים את המסקנה כי יש לאפשר את סיום ההליך בעוד המשיב נתון במעצר. אכן, משפטו של המשיב לא התקדם עד כה בקצב משביע רצון אך גם התנהלותו של המשיב עצמו תרמה לכך במידה לא מבוטלת, כמפורט לעיל. בהתחשב בכך ובהתחשב בעובדה שבית המשפט הקדים עתה את המועד לסיום שמיעת ההוכחות והסיכומים כך שמועד זה יתקיים במהלך תקופת ההארכה המבוקשת, נראה כי הצפי שניתן יהיה לסיים את המשפט בתוך אותה תקופה אינו בלתי ריאלי וחזקה על בית המשפט המחוזי שיעשה כל שלאל ידו כדי שכך יהיה.

אשר על כן, מוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים, או עד למתן פסק דין בת"פ 391/09, לפי המוקדם, כמבוקש.