בש"פ 4680/06 מדינת ישראל נ. חאלד אלפקיר

זוהי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בקשה זו תידון בצוותא חדא עם ערר שהגיש המשיב 1 על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) מיום 25.5.2006 לפיה נדחתה בקשת המשיב 1 לעיון חוזר בעניין מעצרו.

כתב האישום ומעצרם של המשיבים עד תום ההליכים

1.המשיבים ובהם המשיב 3 שהיה קטין בעת הגשת כתב-האישום, עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של קשירת קשר לפשע, שוד בנסיבות מחמירות, גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות, היזק בזדון ושיבוש מהלכי משפט. למשיבים 2-3 יוחסה גם עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על פי המתואר בכתב האישום, קשרו המשיבים יחד עם אדם נוסף קשר לבצע שוד בסניף בנק הדואר בבנימינה. במסגרת הקשר גנבו המשיבים רכב מסוג שברולט וביום 28.8.2005 בסמוך לשעה 8:30 הגיעו באמצעותו לבנק. שלושה מבין הארבעה נכנסו לבנק כשהם רעולי פנים ואילו הרביעי נותר ברכב כדי למלטם. השלושה איימו על הנוכחים באמצעות פטישים וכלי שנחזה כאקדח, נטלו כספים בסך כולל של 67,320 ₪ וניפצו את זכוכית הדלפק בבנק. לאחר מכן נמלטו המשיבים עם חברם ברכב השברולט והגיעו למקום בו השאירו מבעוד מועד רכב מילוט נוסף מסוג טויוטה (להלן: הרכב ), השייך לאשת המשיב 1. המשיבים נטשו את רכב השברולט והחלו בנסיעה מהירה מהמקום ברכב הטויוטה, בעוד האחר פונה לדרכו. במהלך הנסיעה השליכו המשיבים מן הרכב פרטי לבוש בהם עשו שימוש במהלך השוד, על מנת למנוע את תפיסתם. המשיבים נסעו עד לתחנת דלק שעל הכביש המוביל לקרית אתא ושם עצרו את הרכב. למקום הגיעו שוטרים בעקבות הכוונה של מסוק שעקב מן האוויר אחר רכב הטויוטה הנמלט. משהבחינו המשיבים 2-3 בשוטרים ניסו להימלט ולהסתתר בתחנת הדלק. המשיבים אף השליכו את חבילות הכסף ששדדו אל בין השיחים שבמקום על מנת למנוע את תפיסתן על ידי המשטרה.

2.עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 7.11.2005 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) כי בכל הנוגע למשיבים 2-3 אין מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה, ובאשר למשיב 1 דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי אין תשתית ראייתית לכאורית למעורבותו בעבירת השוד. בית המשפט המחוזי ציין כי עיקר הראיות האובייקטיביות כגון ממצאים ביולוגיים והטלפונים שנתפסו ואוכנו אכן קושרים רק את המשיבים 2 ו-3 לנסיעה בכלי הרכב ששימשו לביצוע השוד. אולם, כך הוסיף וקבע, קיימות ראיות לכאורה נוספות הקושרות גם את המשיב 1 לביצוע השוד ובהן תפיסתו בתחנת הדלק בעומדו סמוך לרכב הטויוטה, העובדה כי הרכב שייך לאשתו וכן העובדה כי טייסי המסוק שעקבו אחר רכב הטיוטה זיהו בבירור שלושה אנשים היוצאים מרכב הטויוטה בתחנת הדלק, בניגוד לגרסתו של המשיב 1 כי לא הגיע לתחנת הדלק ברכב הטויוטה וכי הגיע למקום עם גיסו על מנת לקחת את הרכב מידי אחיינו, המשיב 3, לאחר שזה נטל אותו יום קודם ללא רשותו. אשר לגרסת אליבי זו שמסר המשיב 1, ציין בית המשפט המחוזי כי הגרסה וכן העדויות שהוצגו על ידי המשיב 1 לתמיכה בה באו לעולם רק לאחר הגשת כתב האישום ועוד ציין בהקשר זה כי "עיון בראיות שהוצגו מעורר יותר מחשש שמא ראיות אלה נוצרו בהתאמה לראיות המאשימה שכבר היו בידי המשיב 1". לעניין עילת המעצר קבע בית המשפט כי עבירת השוד המזוין בחבורה המיוחסת למשיבים מקימה מעצם טיבה ולפי נסיבותיה חזקת מסוכנות שלא נסתרה. עוד קבע בית המשפט, כי קיים במקרה דנן חשש לשיבוש מהלכי המשפט ולפגיעה בראיות, אם ישוחרר מי מהמשיבים לחלופת מעצר, וכן קיים חשש כי הדבר יקשה על איתורו של המעורב הרביעי ושל מחצית הכספים שנשדדו וטרם נמצאו. בשל כל הטעמים האלה, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של כל המשיבים עד תום ההליכים ודחה את בקשתם להכנת תסקיר מעצר בעניינם.

ההליכים בעניינו של המשיב 1

3.המשיבים 2 ו-3 השלימו עם החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מעצרם עד תום ההליכים ואילו המשיב 1 הגיש ערר לבית משפט זה בעניין המעצר. ביום 4.1.2006 נדחה הערר (החלטת כבוד השופטת ד' ביניש בבש"פ 11591/05) ואושרו קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב 1 ובהן: העובדה כי אשתו של המשיב 1 היא בעלת רכב הטויוטה, המקום והעיתוי שבהם נעצר המשיב 1, המועד המאוחר שבו מסר את גרסתו (לאחר הגשת כתב האישום וקבלת חומר החקירה), ושתיקתו לאורך החקירה. לאחר שהחלה שמיעת הראיות, הגיש המשיב 1 בקשה ראשונה לעיון חוזר בהחלטת המעצר וטען כי חל כרסום בתשתית הראייתית הלכאורית נגדו. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא), אשר קבע בהחלטתו מיום 12.3.2006 כי הראיות שהוצגו במסגרת פרשת התביעה עד אותו שלב, אינן מכרסמות מן התמונה הראשונית כפי שקבע בית המשפט. ערר שהוגש לבית משפט זה על אותה החלטה נדחה ביום 2.4.2006 (החלטת כבוד השופטת מ' נאור בבש"פ 2364/06). כחודש לאחר מכן הגיש המשיב 1 בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטת המעצר, והוא שב וטען כי חל כרסום בתשתית הראייתית נגדו. הבקשה השנייה נסמכה בעיקרה על עדותו של טייס המסוק, שהובא מטעם התביעה ואשר לטענת המשיב 1 לא היה בה כדי לבסס את גרסת התביעה לפיה יצאו מרכב הטויוטה בתחנת הדלק שלושה אנשים ולא שניים כגרסתו שלו. בהחלטתו מיום ביום 25.5.2006 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) גם בקשה נוספת זו בקובעו כי העדויות שנשמעו מטעם התביעה אין בהן בהכרח כדי לכרסם בראיות לכאורה נגד המשיב 1. אדרבא בית המשפט המחוזי סבר כי ניתן למצוא בהן חיזוק לגרסת התביעה משום שעל פי עדות טייס המסוק נצפה על ידו אדם היוצא מן הרכב ונשאר לידו, כפי שעשה לכאורה המשיב 1 שנעצר בסמוך לרכב, בעוד שהמשיבים האחרים התרחקו מן הרכב ונעצרו לאחר שנמלטו ממנו.

4.מכאן הערר שבפניי הנוגע לדחיית בקשתו השנייה של המשיב 1 לעיון חוזר. טוען המשיב 1 כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי יתכן שהיו ברכב שלושה נוסעים ובהם המשיב 1. לטענתו, עדויותיהם של שני עדי התביעה אשר צפו באירוע משתי זוויות ראיה שונות מאשרות את טענתו כי ברכב היו שני אנשים בלבד. כך העיד אחד מטייסי המסוק, ניר לפיד (להלן: לפיד ), כי הבחין בשני אנשים בלבד יוצאים מן הטויוטה לאחר שנעצרה בתחנת הדלק. אחד מהם התרחק מן הרכב ואילו השני נשאר לידו. עד התביעה הנוסף יאיר קליין (להלן: קליין ), אשר נכח בתחנת הדלק בעת שהמשיבים נעצרו, העיד אף הוא כי ראה רק שני אנשים יוצאים מן הרכב והסביר כי הדברים שמסר בהודעתו במשטרה לפיהם היו בטויוטה שלושה או ארבעה אנשים, לא היו אלא השערה בלבד. המשיב 1 מוסיף וטוען כי האדם אותו ראה לפיד יוצא מן הרכב ונשאר עומד לידו, אינו אלא המשיב 2 אשר שוחח עם קליין שיחה קצרה שלא נראתה מן המסוק. דבר קיומה של שיחה זו אושר על ידי קליין בעדותו. עוד טוען המשיב 1 כי עד התביעה רס"ר איציק קוסקס (להלן: קוסקס ), סייר-אויר במסוק, העיד שהאדם הראשון שיצא מן הרכב לבש חולצת פסים, וכי הוא לא ראה אדם לבוש חולצה לבנה (החולצה שלבש המשיב 1 בעת שנעצר), יוצא מן הרכב. המשיב 1 טוען כי נוכחותו של המשיב 1 במקום הייתה מקרית ואין בה, כשלעצמה, כדי להוות ראיה לכאורה למעורבותו בעבירות נשוא כתב האישום. לבסוף טוען המשיב 1 כי שמר על שתיקה בחקירתו משום שלא רצה להפליל את אחיינו המשיב 3.

המבקשת מצידה טוענת כי מרבית טענותיו של המשיב 1 כבר נשמעו ונדחו בהליכים קודמים. עוד טוענת המבקשת כי אין בעדויותיהם של עדי התביעה הנוספים אליהן היפנה המשיב 1, כדי לאשר את גרסתו לפיה היו ברכב הטויוטה שני אנשים בלבד. זאת משום שקליין העיד כי לא ראה כמה אנשים היו ברכב ודימה לראות אדם שלישי יוצא ממנו ואילו לפיד וקוסקס העידו כי שדה הראייה שלהם היה מוגבל.

5.במהלך הדיון שהתקיים בערר (במאוחד עם הבקשה להארכת מעצרם של המשיבים), העלה המשיב 1 טענה נוספת לביסוס עמדתו כי חל כרסום בראיות שהציגה התביעה נגדו. טענה נוספת זו נסמכה על דברים שהשמיע בית המשפט המחוזי הדן בתיק במהלך דיון הוכחות שהתקיים ביום 8.6.2006, דהיינו לאחר הגשת הערר, ובהם התייחס לסיכויי ההרשעה של המשיב 1, וכן לכך שמן הראוי להגיע להסדר טיעון בעניינו של משיב זה תוך ציון העונש המתאים. למשמע טענות נוספות אלה ונוכח חשיבותן האפשרית להכרעה בערר, הוריתי בהחלטתי מיום 12.6.2006 על הגשת הודעות משלימות בנדון מטעם שני הצדדים. בהודעה מיום 19.6.2006 שהגיש המשיב 1 צוין כי לאחר עדותו של ראש הצח"מ שנשמעה בישיבת יום 8.6.2006, פנה בית המשפט הדן בעניינם של המשיבים אל הסנגור ואל הפרקליט, ציין בפניהם כי אינו רואה מקום להרשעתו של המשיב 1 בשוד, שאל מדוע אינם פועלים לסיום התיק בהסדר טיעון ואף העלה הצעה לעניין זה. בהודעה שהגישה המבקשת באותו עניין, אין היא חולקת על כך שבמהלך ישיבת יום 8.6.2006 אכן היו חילופי דברים, ביזמת בית המשפט, באשר לאפשרות להגיע להסדר טיעון עם המשיב 1. אך לטענת המבקשת לא הביע בית משפט קמא עמדה נחרצת לגבי סיכויי הרשעתו של המשיב 1 וכל שציין הוא כי "אינו יודע" אם אפשר להרשיעו. כמו כן, אישרה המבקשת בהודעתה כי בית המשפט שאל את הצדדים באותו שלב לגבי הידברות ביניהם והציע הצעה לעניין העונש.

ההבדל בין גרסת המשיב 1 לגרסת המבקשת באשר לדברים שנאמרו על ידי בית המשפט במהלך ישיבת הוכחות מיום 8.6.2006, אינו משמעותי. גם אם נאמץ לצורך העניין את גרסת המבקשת, מדובר במהלך יוצא דופן ובעייתי לעצמו, שנקטה הערכאה הדיונית בעיצומה של פרשת התביעה בהליך פלילי. מהלך זה והספקות הברורים שהביע בית משפט קמא, גם לגרסת המבקשת, לעניין דיותן של הראיות שהוצגו להרשעת המשיב 1 בעבירת השוד, יש בהם בעיניי כדי להצדיק את המסקנה שאליה חותר המשיב 1 בערר זה ולפיה אכן חל במהלך שמיעת פרשת התביעה כרסום ממשי בתשתית הראייתית הראשונית – לכאורית שבגינה נעצר משיב זה לכתחילה עד תום ההליכים. בנסיבות שנוצרו ונוכח התבטאויותיו של בית משפט קמא במהלך שמיעת ההוכחות, אני מורה, אפוא, על קבלת הערר ועל החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן חלופת מעצר מתאימה בעניינו של המשיב 1.

6.לא אוכל לסיים פרק זה של ההחלטה בלא להביע הסתייגות מן המהלך שנקטה הערכאה הדיונית, בכך שהביעה דעה לעניין סיכויי ההרשעה ובכך ש"עודדה" את הצדדים בעיצומה של פרשת התביעה להגיע להסדר טיעון, בתוספת המלצה על העונש המתאים. על הבעייתיות שבהתנהלות כזו עמד בית משפט זה בעבר בציינו:

בית המשפט איננו מביע דעה על הראיות או על העונש הצפוי, לפי העניין, אלא במסגרת ההחלטות השיפוטיות הפורמאליות, הפתוחות לעיונו של כל אחד ואשר יכולות להיות מועברות בשבט הביקורת של ערכאת הערעור... סיבתם וטעמם של הדברים האמורים לעיל עולה ממעמדו של בית המשפט כגורם ניטראלי, אשר איננו מעורב במשא ומתן שבין בעלי הדין לתיק פלילי... בשאלה, אם יש בראיות כדי לבסס הרשעה או לאו, אין השופט דן עם בעלי הדין בלשכתו (ראו ע"פ 5518/91 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד מו(3) 525, 527 (1992); וכן ע"פ 6619/04 חזיזה נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(4) 3420 (2004)).

הארכת מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים

7.משחלפו תשעה חודשים מאז מעצרם של המשיבים כולם והמשפט טרם הסתיים, עותרת המבקשת כאמור להארכת המעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים. לגבי המשיב 1 קבעתי כאמור כי דין הערר לעניין העיון החוזר להתקבל וכי יש לבחון חלופת מעצר בעניינו. הדיון להלן יתמקד, אפוא, בבקשה להארכת מעצרם של המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים ) . במשפטם של המשיבים התקיימו עד כה שש ישיבות בהן נשמעו שלושים וארבעה עדי תביעה, ועדותם של חמישה עדי תביעה נוספים התייתרה נוכח הגשת מסמכים בהסכמה. לטענת המבקשת צפויה פרשת התביעה להסתיים בתוך שתי ישיבות נוספות שנקבעו לחודש יוני 2006. שני דיוני הוכחות נוספים קבועים ביום 4.9.2006 וביום 3.10.2006. המבקשת טוענת כי פרט למסוכנות המובהקת העולה מן המעשים המיוחסים למשיבים, קיים במקרה דנן חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מן הדין נוכח העובדה שבמהלך הימלטותם ממקום השוד ניסו המשיבים להעלים ראיות ואף ניסו להתחבא כדי למנוע את תפיסתם. המשיבים מצדם טוענים כי בהסכמתם להגשת חומר מטעם התביעה, בויתור על חקירת עדים ובשיתוף פעולה מלא מצדם בניהול המשפט תרמו הם לזירוזו, בעוד שהתביעה הקשתה על קביעת מועדי דיונים. עוד טוענים המשיבים כי ניתן להפיג את מסוכנותם, ככל שזו קיימת, באמצעות חלופה של מעצר בית באיזוק אלקטרוני.

8.משפטם של המשיבים נמשך מזה תשעה חודשים בעודם נתונים במעצר, וככל שהמשפט הולך ומתארך נעה נקודת האיזון אל עבר השיקולים המצדיקים את שחרורם. עם זאת, חלוף הזמן איננו שיקול בלעדי, ובכל בקשה להארכת מעצר יש לשוב ולשקול את מכלול השיקולים כולם (ראו בש"פ 1707/06 מדינת ישראל נ' ענבתאוי , תק-על 2006(1) 3600 (2006)). במקרה דנן מובילה בחינת מכלול השיקולים אל המסקנה כי יש להיעתר לבקשת ההארכה בעניינם של המשיבים. המשפט מתקדם בקצב סביר והעבירות המיוחסות למשיבים במקרה דנן מעידות על מסוכנותם הרבה שלא נסתרה. מסקנה זו מתחזקת, ככל שהדבר נוגע למשיב 2, נוכח עברו הפלילי המכביד, הכולל בין היתר שתי הרשעות בגין עבירות של בריחה ממשמורת וממעצר. המשיב 3 היה אמנם קטין בעת שביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו ואין בעברו הרשעות פליליות. אולם, הוא ביצען לכאורה בעת שהיה משוחרר בתנאי מעצר בית בגין הליכים פליליים אחרים המתנהלים נגדו ותוך הפרת תנאי החלופה שנקבעה לו באותם הליכים. הפרה זו, מעידה עליו כי הוא אינו ראוי לאמון בית המשפט (ראו והשוו: בש"פ 3962/00 גאנם נ' מדינת ישראל , תק-על 2000(2) 1749 (2000); בש"פ 206/05 מדינת ישראל נ' אלמגור , תק-על 2005(1) 745 (2005)). לכל אלה יש להוסיף את העובדה שמעורב נוסף בפרשה טרם אותר ומחצית מכספי השוד טרם נמצאו.

סוף דבר

9.בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אני מורה על קבלת הערר שהגיש המשיב 1 ועל החזרת הדיון בעניינו לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן חלופת מעצר הולמת. עד למתן החלטה אחרת יישאר המשיב 1 במעצר. עוד אני מורה, על הארכת מעצרם של המשיבים 2 ו-3 בתשעים ימים נוספים, כמבוקש.