בש"פ 206/05 מדינת ישראל נ. אליהו אלמגור

בפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), החל מיום 16.1.05 או עד למתן פסק-דין בת.פ. 293/03 בבית-המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

ביום 21.7.03 הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום (ת.פ. 293/03) כנגד המשיב, המייחס לו ביצעו עבירות של רצח; ניסיון לרצח; חבלה בכוונה מחמירה; הצתה והפרת הוראה חוקית, הכל כמפורט בכתב האישום. בהמשך המשפט, תוקן כתב האישום והוספו עדי תביעה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 25.8.03 הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ערר שהוגש על החלטה זו לבית-משפט זה, נדחה על-ידי (בש"פ 9030/03).

משעברו תשעה חודשים והמשיב במעצר, הגישה המבקשת (להלן: המדינה) בקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים.

ביום 19.4.04 נעתר בית-משפט זה (כבוד השופטת מ' נאור) לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים (בש"פ 3541/04). בהחלטתו ציין בית-משפט זה:

"מול כל אלה ניצבת העובדה שמדובר באישום בעבירות רצח בדרך של הצתה, וזאת שעות ספורות לאחר ששוחרר בערבות במשטרה בגין הצתה שבוצעה באותו מקום. בסופו של יום מסוכנותו של המשיב יש בה כדי להכריע את הכף ולגבור על כל שיקול אחר, ואף אני נעתרת לבקשה".

ביום 20.7.04 נעתר בית-משפט זה (כבוד השופט י' עדיאל) לבקשה שנייה מטעם המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים (בש"פ 6556/04). בהחלטתו ציין בית-משפט זה:

"במקרה של המשיב קיימים יסודות מחמירים רבים אשר בהצטברם יחד שוללים כל אפשרות של שחרור ממעצר, גם כאשר מדובר בבקשה שנייה להאריך את מעצרו מעבר לתשעה חודשים. המשיב פעל בנחישות ובהתמדה כדי להוציא את תוכניתו לפועל. משלא הצליח להצית את דירת המנוח בפעם הראשונה חזר והצית אותה בפעם השנייה מייד בשובו מחקירה בתחנת המשטרה. כל זאת הוא עשה בעודו במעצר חלקי, תוך הפרת תנאי מעצר הבית. הדבקות, הנחישות וההתמדה בביצוע העבירה מצביעים על מסוכנותו הקיצונית של המשיב, כאשר הפרת תנאי חלופת מעצר לשם ביצוע פשע אינה מאפשרת לתת בו כל אמון".

כך, גם ביום 13.10.04 נעתר בית-משפט זה (כבוד השופט י' עדיאל) בשלישית, לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים (בש"פ 9167/04). בהחלטתו ציין בית-משפט זה:

"חרף כל אלה, וכפי שציינתי עוד בהחלטה הקודמת בעניין הארכת מעצרו של המשיב, "במקרה של המשיב קיימים יסודות מחמירים רבים אשר בהצטברם יחד שוללים כל אפשרות של שחרור ממעצר גם כאשר מדובר בבקשה שנייה להאריך את מעצרו מעבר לתשעה חודשים... דברים אלה נכונים גם היום".

משעברו תשעה חודשים והמשיב עדיין במעצר, הגישה המדינה בקשה זו, רביעית במספר להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

טוען בא-כוח המדינה, כי שמיעת הראיות בתיק הסתיימה ביום 31.12.04, ובית-המשפט המחוזי קבע, כי המדינה תגיש את סיכומיה בכתב תוך 15 יום, וכי המשיב יגיש סיכומיו תוך 45 יום מיום הגשת סיכומי המדינה.

לטענת בא-כוח המדינה, נוסח מסוכנותו הניכרת של המשיב ולאור השלב המתקדם של משפטו, יש להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

מנגד, טוען בא-כוח המשיב, כי מצבו הבריאותי של מרשו הינו קשה וכי אין מדובר במסוכנות חריגה המצדיקה המשך החזקתו במעצר, לא כל שכן, כאשר מדובר בהארכה רביעית.

לעניין הארכת מעצר לאחר תום תשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, קבע בית-משפט זה, כי "חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר" (ראו בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג , תק-על 2002(4) 48; בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר , תק-על 99(3) 585; בש"פ 5068/02 מדינת ישראל נ' כילאני , תק-על 2002(2) 2746; בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס , תק-על 2003(1) 20).

הסמכות להארכת מעצר בתשעים יום, בכל פעם, ניתנה לשופט בית-המשפט העליון לצורך הפעלתה במקרים חריגים ויוצאי-דופן, כאמור לעיל, ואולם יש ומידת המסוכנות היא כה גבוהה עד שאין מנוס אלא להיעתר לבקשה. במקרה שבפנינו, שוכנעתי, כי לאור חומרתן היתרה של העבירות המיוחסות למשיב, המעידות על מסוכנותו הרבה; לאור העובדה, כי העבירות החמורות בוצעו על-ידי המשיב שעה שהפר תנאי שחרור מעצר בית בתיק אחר; לאור החשש האינהרנטי להימלטותו של המשיב מאימת הדין ובמיוחד לאור השלב המתקדם של משפטו - המקרה שבפני נמנה עם אותם המקרים המצדיקים הארכת מעצר.

בנוסף על כך, העובדה כי שמיעת הראיות בתיק הסתיימה והצדדים נתבקשו להכין סיכומיהם בכתב, מכריעה, איפוא, את השיקול של התמשכותו של המשפט ואין מנוס מלהאריך את תקופת המעצר. שוכנעתי, כי הכף נוטה בשלב זה לזכות האינטרס, המחייב הגנה על שלום הציבור, וטרם הגיעה השעה להעדיף על פניו את אינטרס המשיב ואת זכותו להתהלך חופשי.

לפיכך, אני מאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 16.1.05 או עד למתן פסק-דין בת.פ. 293/03 בבית-המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מבין המועדים.