בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ. חאלד אלפקיר

1.אין חולק כי מעשי העבירה המיוחסים למשיבים - הכופרים בעשייתם - יחד עם אחרים, הם חמורים ביותר ומעידים כי עושיהם מסוכנים לציבור. מדובר בקשירת קשר לשדוד כלי רכב של בנק קהיר-עמאן, חסימת דרכו על ידי שתי מכוניות שנגנבו קודם לכן, איום בנשק על אנשי הבנק שהיו ברכב, יריות לעברם ולעבר עובר אורח שעבר במקום, ושוד הכסף שהיה ברכב. כמו כן אין חולק כי לחובתם של המשיבים עומדות הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואלימות.

עם הגשתו של כתב האישום המקורי בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 11.2.99, ציוה בית המשפט - בהסכמת באי כוחם - לעצור אותם עד תום ההליכים. לקראת סופה של תקופת תשעת החודשים ממעצרם - שעמדה להסתיים ביום 11.11.99 - ביקשה באת כוח המדינה להאריך את תקופת המעצר בחודשיים. בעת הדיון בבקשה, ביום 10.11.99, ביקשה להאריך את תקופת המעצר בתשעים ימים. בתום הדיון הוריתי להאריך את תקופת המעצר עד להחלטה.

2.מסוכנותם של נאשמים - כפי שהיא עולה מנסיבותיהם של מעשי העבירה המיוחסים להם וממעשי עבירה שבהם הורשעו בעבר - היא נימוק כבד משקל המצדיק את הארכת תקופת המעצר מעבר לתשעה חודשים. כנגד נימוק זה עומד נימוק אחר. איטיות בירורו של המשפט, לרבות התמשכותו הצפויה, יש שיצדיקו את השחרור. ניתן לומר, כי, בדרך כלל, ככל שהתקופה שחלפה מאז הגשתו של כתב האישום ארוכה יותר גדל משקלו היחסי של הנימוק השני ופוחת משקלו היחסי של הנימוק הראשון. פרשת בירור משפטם של המשיבים מציבה במלוא חומרתה את השאלה כיצד מאזנים בין שני נימוקים.

בעקבות פרשה של תקלות ודחיות נפתחה הבאת הראיות רק ביום 28.10.99, כשמונה חודשים ומחצה אחרי הגשתו של כתב האישום. סמוך לאחר מכן, במהלך חודש נובמבר, היו אמורות להתקיים חמש ישיבות נוספות, וכן נקבעה ישיבת תזכורת ליום 14.11.99, לצורך תאום מועדיהן של ישיבות נוספות. עקב העברת המשך שמיעת ההוכחות למותב אחר בוטלו כל הישיבות ונקבעה ישיבת תזכורת ליום 23.11.99. באותה ישיבה נקבעו ישיבות לתאריכים 2.1.2000, 6.1.2000, 14.2.2000, 15.2.2000, 16.2.2000, 17.2.2000, 8.3.2000, 9.3.2000, 21.3.2000, 22.3.2000 ו23.3.2000-.

עד יום 10.2.2000 - שבו תסתיים תקופת תשעים הימים הנוספת שמבקשת המדינה - יתקיימו, אפוא, שתי ישיבות בלבד. ככל הנראה לא תסתיים שמיעת ההוכחות בישיבות אלה, אולם אין להתיאש מן התקווה כי למרות מספרם הגדול של העדים תסתיים במהלך תשע הישיבות שאחריהן, עד יום 23.3.2000. האם יש בעובדה ששמיעת ההוכחות נפתחה סמוך לסיומה של תקופת תשעת החודשים, עתידה להתחדש רק אחרי שיחלפו כשני חודשים מאז הישיבה הראשונה, ואולי תסתיים בתום תקופה של ארבעה חודשים מהיום, כדי להצדיק את הארכתה של תקופת המעצר כפי שמבקשת המדינה?

3.לא אכחד כי במצב דברים זה נטיתי בתחילה להורות על שחרורם של המשיבים מן המעצר. דברו הברור והמפורש של המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- הוא כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר. את דברו יש לקיים ואין אנו רשאים לדוש אותו בעקב. בוודאי ובוודאי שהדעת נוטה לכך כאשר השתהתה פתיחתה של שמיעת הראיות עד סמוך לסיומה של התקופה, ואפילו היו טעמים טובים להשהיה. אולם, בסופו של דבר, הכריעה את כף שיקולי חומרת הסכנה לשלום הציבור אם ישוחררו המשיבים מן המעצר. המעשים המיוחסים להם מעידים שחיי אדם כאין וכאפס בעיניהם ועל תעוזה ונחישות שאינן מצויות בדרכם להשיג את מטרותיהם הנפשעות. פיקוח נפש דוחה מצוות. הסכנה החמורה שבשחרורם דוחה את מצוותו של המחוקק.

4.לפיכך אני מאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל ביום 11.11.99, או עד מתן פסק הדין במשפטם בת"פ 140/99 של בית המשפט המחוזי בירושלים, הכל לפי המוקדם.