בש"פ 5021/01 מדינת ישראל נ. בנימין ניסנוב

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, יוחסו למשיב עבירות של אינוס, מעשים מגונים, התפרצות לבית מגורים ואיומים. תמציתן של העובדות היא שהמערער כפה את עצמו על אשה שהיתה תקופה מסוימת חברתו של אחיו, ולשיאם הגיעו האירועים בשעות הלילה של תאריך 21.9.00. באותו לילה ביצע המערער, על פי הנטען, עבירות מין בגופה של המתלוננת. המבקשת הוסיפה וטענה, כי גם בימים הבאים לא הירפה המשיב מהמתלוננת, וכשזו סירבה להיפגש עמו, איים עליה.

2.כתב האישום הוגש לבית המשפט בתאריך 5.10.00, ושמיעתן של הראיות החלה בתאריך 15.3.01, ונסתיימה לפני זמן לא רב (19.6.01). הצדדים נצטוו על ידי בית המשפט להגיש סיכומיהם בכתב, וסיכומי ההגנה אמורים להיות מוגשים עד ליום 9.7.01, כך שהכרעת הדין עתידה להינתן בעוד זמן לא רב.

3.המדינה עתרה להאריך את מעצרו של המשיב משחלפו תשעת חודשי המעצר מאז הוגש כתב האישום, ואת בקשתה נימקה בחומרתן של העבירות, החשש שהמשיב יפגע במתלוננת, וכן שימלט מאימת הדין.

בא כוח המשיב התנגד לבקשה והפנה להלכה הפסוקה לפיה הכלל על פיו נוהגים בנאשם - עצור, מצוי בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-, ועל כן השימוש בסעיף 62 של החוק לא נועד אלא כדי לענות על המקרה החריג. השקפה זו מקובלת עלי, כמובן (ראה בש"פ 4918/01; בש"פ 7833/99; בש"פ 4150/99; בש"פ 1150/01), אך דעתי היא שעניינו של המשיב נכנס לגדרם של אותם החריגים להם נועד השימוש בסעיף 62.

נראה שהמשיב מתקשה להשלים עם סירובה של המתלוננת לחברתו, ולראיה אותם מעשים שאינם אלא כפיית רצונו עליה, תוך שימוש באלימות רבה. מכאן, שגם אם שמיעתן של הראיות הסתיימה, והתיק עומד ערב הכרעת הדין, מסוכנותו של העורר למתלוננת הנה מוחשית ביותר, וכל חלופת מעצר לא יהיה בה כד לבטל מסוכנות זו.

לאור האמור אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב ב90- ימים, החל מיום 5.7.01 או עד למתן פסק דין בת.פ. 1196/00 של בית המשפט המחוזי בנצרת, הכל לפי המוקדם.