בש"פ 800/00 מדינת ישראל נ. חאלד אלפקיר

המשיבים עומדים לדין פלילי (ת"פ 140/99 בבית המשפט המחוזי בירושלים) בעבירות של שוד מזוין, ניסיון רצח וגניבת רכב. על פי כתב האישום, קשרו המשיבים ושלושה אנשים נוספים קשר לשדוד רכב של בנק קהיר-עמאן המשמש להעברת כסף בין סניפי הבנק השונים. בהתאם לתכניתם נגנבו, קודם ליום האירוע, שתי מכוניות לצורך השוד, אחת מהן על ידי המשיב 1 ואדם נוסף. בהמשך קיבל המשיב 1 רובה M 16- מידי חייל צה"ל תושב איבטין. ביום האירוע ארבו המשיבים ושלושה אחרים לרכב הבנק בדרך עפר בה היה צריך לעבור. כשהגיע הרכב למקום חסמו אותו באמצעות שתי המכוניות שנגנבו. רכב הבנק נעצר. אחד הקושרים יצא לכיוון הנהג, כיוון לעברו את הרובה והורה לו לצאת מן הרכב. לאחר שראה שהנהג מתמהמה ירה לעבר ראשו שתי יריות, אך מכיוון שחלון הרכב היה משוריין לא חדרו הכדורים את השמשה. בינתיים כיוונו יתר הקושרים את נשקם לעבר יושבי הרכב האחרים, פתחו את דלת הרכב, הוציאו אותם והובילו אותם לגבעה בצד הכביש. הם ירו לכיוון רגליהם של יושבי הרכב ושל עד ראייה נוסף שעבר במכוניתו במקום. במקביל, העבירו את שקי הכסף שהיו מצויים ברכב של הבנק למכוניתם. שקים אלה כללו כשניים וחצי מליון ש"ח במזומן. לאחר כל אלה, נכנסו לאחת מן המכוניות הגנובות וברחו מן המקום.

עם הגשת כתב האישום נגד המשיבים ואדם נוסף הוגשה בקשה לעצור אותם עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם. בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט על שחרורו של האדם הנוסף לחלופת מעצר ועל מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. משפטם של המשיבים נדחה מספר פעמים בשל צירופו של נאשם נוסף (רביעי במספר) לכתב האישום, ובשל הצורך להחליף את המותב הדן בתיק. עד תום תשעת החודשים הראשונים התקיימה רק ישיבת הוכחות אחת.

עם תום תשעת החודשים פנתה המדינה וביקשה להאריך את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים (בש"פ 7833/99). בעת הגשת הבקשה היו קבועים עוד אחד עשר מועדים להוכחות, מהם שני מועדים בתקופת ההארכה הראשונה. בית המשפט (השופט י' טירקל) אמר:

"לא אכחד כי במצב דברים זה [של עיכובים ודחיות כה רבות בפתיחת המשפט] נטיתי בתחילה להורות על שחרורם של המשיבים מן המעצר. דברו הברור והמפורש של המחוקק בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- הוא כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר. את דברו יש לקיים ואין אנו רשאים לדוש אותו בעקב. בוודאי ובוודאי שהדעת נוטה לכך כאשר השתהתה פתיחתה של שמיעת הראיות עד סמוך לסיומה של התקופה, ואפילו היו טעמים טובים להשהיה. אולם, בסופו של דבר, הכריעה את כף שיקולי חומרת הסכנה לשלום הציבור אם ישוחררו המשיבים מן המעצר. המעשים המיוחסים להם מעידים שחיי אדם כאין ואפס בעיניהם ועל תעוזה ונחישות שאינן מצויות בדרכם להשיג את מטרותיהם הנפשעות. פיקוח נפש דוחה מצוות. הסכנה החמורה שבשחרורם דוחה את מצוותו של המחוקק".

לפיכך נענה בית המשפט לבקשה להאריך את תקופת המעצר של המשיבים.

עתה, חלפה לה תקופת ההארכה הראשונה, במהלכה התקיימו שתי הישיבות המתוכננות, והמדינה שבה ופונה לבית המשפט בבקשה להאריך את תקופת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים. המדינה מציינת כי בתקופת הארכה זו קבועות אחת עשרה ישיבות הוכחה, בהן ניתן לסיים את משפטם של המשיבים. ואם לא יסתייע הדבר, עדיין נותר זמן, במהלך ההארכה המבוקשת, כדי להוסיף עוד ישיבות. כן מדגישה בא-כוח המדינה את מסוכנותם של המשיבים, כפי שהיא עולה מכתב האישום המיוחס להם, ולאור עברם הפלילי המכביד. כמו כן נטען כי קיים חשש שהמשיבים ימלטו מאימת הדין, הנובע מכך שבעת מעצרם נמצאו במכונית שברשותם חבילות בגדים, המלמדות כי לאחר מעצר חברם תכננו לברוח.

באי-כוח המשיבים חולקים על הערכת התביעה לעניין האפשרות לסיים את משפטם של המשיבים בתקופת ההארכה הנוספת. לטענתם, לא ניתן יהיה לסיים את המשפט במסגרת הישיבות הקבועות כיום. כן נטען, כי לאור התמשכות המשפט, שלא באשמת המשיבים, יש לתת משקל גדול יותר לחלוף הזמן, ובמקביל קטן המשקל שיש ליחס למסוכנותם של המשיבים. לחיזוק טענתם אזכרו מקרים בהם דחה בית המשפט את בקשת המדינה להאריך את המעצר מעבר לתשעה חודשים על אף מסוכנותם של המשיבים באותם מקרים. לבסוף, טוענים באי-כוח המשיבים כי לא נתן לטעון לחשש הימלטות המשיבים, בזמן שהמבקשת עצמה הסכימה לשחרר לחלופת מעצר נאשם נוסף, אשר גם תיקו נמצא מוכן במכונית בעת שנעצר. יתר על כן, בהארכת המעצר תהיה משום אפליה של המשיבים לעומת שני הנאשמים הנוספים באותו כתב האישום אשר שוחררו לחלופת מעצר.

אכן, יש שהתמשכות ההליכים מעבר למידה הראויה תגבר על מסוכנותו של נאשם ותביא לסירובו של בית המשפט להאריך את המעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק. אך יש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה שלפנינו, מיוחסות למשיבים עבירות חמורות ביותר, אשר נסיבות ביצוען מוסיפות לחומרתן. יש בהן כדי ללמד על המסוכנות הרבה הצפויה מן המשיבים. זאת ועוד. לשני המשיבים יש עבר פלילי. למשיב 1 יש הרשעות אחדות בעבירות חמורות, בהן הרשעה במעשה סדום (בגינה נדון למאסר לתקופה של תשע שנים), שוד (בגינו נדון למאסר לתקופה של חמש שנים), ועבירות אחרות (תקיפה, איומים, קבלת דבר במירמה, ועוד). גם למשיב 2 יש הרשעות אחדות, בעיקר בעבירות רכוש וסמים, ואף הוא נדון לתקופות מאסר (פעם אחת לתקופה של שלוש שנים ופעם אחת לתקופה של ארבעה חודשים). אשר לטענת האפליה בין המשיבים לבין שני הנאשמים הנוספים לכתב האישום, טענה זו הועלתה בבקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים ונדחתה. בצד עילה זו קיים גם החשש כי אם ישוחררו יבקשו המשיבים להימלט מאימת הדין. בנסיבות אלה, ועל אף התמשכות ההליכים, סבורני כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

עם זאת, הדעת אינה נוחה מקצב שמיעת המשפט. אם יתברר כי באי-כוח המשיבים צדקו, והמשפט לא יסתיים במהלך הישיבות הקבועות, מן הראוי יהיה שבית המשפט המחוזי יעשה כל מאמץ כדי להוסיף ישיבות, על מנת שניתן יהיה לסיים את המשפט בתוך תקופת ההארכה.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים יום נוספים מיום 9.2.2000, או עד למתן פסק דין בת"פ 140/99 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.