פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1349/04
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
אהרון רחמים
בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –
מעצרים), התשנ"ו-1996
תאריך הישיבה: כ"ד בשבט
התשס"ד (16.2.04).
בשם המבקשת: עו"ד אלעד פרסקר
בשם המשיב: עו"ד שמואל קינן
החלטה
בפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב, הנאשם (בת.פ. 979/03) בבית המשפט המחוזי בנצרת, ב-90 ימים נוספים שמניינם יחל מיום 20.2.04, או עד למתן פסק דין בעניינו - המוקדם מביניהם, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים).
ביום 20.5.03 הוגש כנגד המשיב ונאשם נוסף כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 979/03), ובו שלושה אישומים. באישום הראשון הואשם המשיב ביחד עם הנאשם הנוסף בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה-לפי סעיף 329(א)(1)(2) ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן הואשם המשיב לבדו בהחזקת סכין שלא כדין-לפי סעיף 186 לחוק העונשין, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
באישום השני מואשם המשיב בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות –לפי סעיף 333+335(א)(1) לחוק העונשין, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות –לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין, וכן שיבוש מהלכי משפט-לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
באישום השלישי מואשם המשיב בניסיון להשמדת ראיה-לפי סעיף 242 לחוק העונשין.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט המחוזי בנצרת בקשה להארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 9.6.03 נעתר בית המשפט לבקשה. ביום 5.8.03 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה למעצרו עד תום ההליכים, אולם בקשתו נדחתה ביום 18.8.03. בהחלטה נקבע כי התנהגותו של המשיב הנה התנהגות אלימה אשר מעידה על אופיו המסוכן, וכמו כן למשיב הרשעות קודמות רבות ומגוונות. המשיב אינו חושש ממורא החוק ואף מזלזל באנשי החוק. לא זו אף זו, קיים בנסיבות העניין חשש ממשי שהמשיב ישבש את מהלכי המשפט וישפיע על עדים. בשוקלו את כל אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי אין כל מקום לשחררו לחלופת מעצר.
משעברו תשעה חודשים והמשיב נתון במעצר, ומשלא נסתיים משפטו, הגישה המדינה, ביום 8.2.04 בקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים.
לטענת בא כוח המדינה, נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב עקב חומרת המעשים המיוחסים לו, נסיבות ביצועם, עברו הפלילי, החשש לשיבוש הליכי משפט, והן שום תרומתו של המשיב להימשכות משפטו והשלב בו עומד המשפט, אין מנוס מהארכת מעצרו לתקופה של 90 ימים נוספים.
לעניין הארכת מעצר לאחר תום תשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, קבע בית משפט זה, כי "חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר" (ראה בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג , תק-על 2002(4) 48; בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר , תק-על 99(3) 585; בש"פ 5068/02 מדינת ישראל נ' כילאני , תק-על 2002(2) 2746; בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס , תק-על 2003(1) 20 ).
הסמכות להארכת מעצר בתשעים יום, בכל פעם, ניתנה לשופט בית המשפט העליון לצורך הפעלתה במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאמור לעיל. דהיינו, נקודת המוצא היא "שחרור" ולא "הארכת מעצר", ואולם יש ומידת המסוכנות היא כה גבוהה עד שאין מנוס אלא להיעתר לבקשה.
במקרה שבפני, שוכנעתי, כי לאור חומרתן היתרה של העבירות המיוחסות למשיב, המעידות על מסוכנותו הרבה, ולאור עברו הפלילי העשיר, וכן משום החשש לשיבוש הליכי משפט – המשיב נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את הארכת המעצר.
בשולי הדברים אעיר, כי אכן חל עיכוב בסיום משפטו של המשיב, אולם במסגרת עריכת האיזון הנדרש בין זכותו של המשיב לחירותו האישית לבין זכותו של הציבור להגנה מפני מסוכנות המשיב הנשקפת משחרורו, הרי שיקול זה נסוג מפני שיקולים כבדי משקל אחרים, כפי שפורט לעיל.
בינתיים, הודיעה המשיבה לבית-משפט זה, כי על-פי החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 17.2.04, נקבעו ארבעה מועדים נוספים לשמיעת הוכחות בחודש הקרוב, אשר אמורים, לטענתה, להספיק עד לסיום שלב ההוכחות.
לפיכך, אני מאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 20.2.04 או עד למתן פסק דין בת.פ. 979/03 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם מבין המועדים.
ניתנה
היום, כ"ז בשבט תשס"ד (19.2.04).
ש ו פ ט