בג"ץ 2753/03עו"ד מיכאל קירש נ. ראש המטה הכללי של צה"ל

שעניינה העברת מידע לאוכלוסיה אזרחית אף אינה נוגעת למומחיות צבאית, וראוי היה שתבוסס על נתונים אובייקטיביים בדבר האפקטיביות של ההנחיה בשעת חירום והחלופות האפשריות. כל זאת לא נעשה.

המדינה טענה, כי השידורים נחוצים כדי להדריך את האוכלוסייה כיצד לחבוש כיאות את המסכה, שכן מיגון באמצעות מסכה מותנה בחבישתה הנכונה. אלא שבעניין זה אמורים היו לעמוד לרשות המדינה אמצעים נוספים. כך, מדו"ח מבקר המדינה לשנת 1994 נמצאתי למדה, כי בצה"ל הוכשרו חיילות (מודדות), שהוטל עליהן להתאים את המסכות לפני חובשיהן ולתת להם להתנסות בחבישתן. אלא, שממידע שהגיע למבקר וכן מביקורת שערך באחת מתחנות החלוקה התברר לו, כי נוהל זה לא נשמר באופן מלא. צה"ל, בתשובתו לממצאי המבקר, הודיע שהרוב המכריע של התושבים קיבל הדרכה בתחנות החלוקה ואף התנסה בחבישה עצמית, וכי, על-כל-פנים, בשעת חרום תינתן הדרכה באמצעות הטלוויזיה.

אולם דומה, כי בהחליטה להדריך את הציבור בעת חירום, שעה שהוא שוהה בחדר האטום, באמצעות טלוויזיה, לא נתנה הרשות את דעתה, ראשית, לכך שהאוכלוסייה לא נדרשה להחזיק בחדר האטום מכשיר טלוויזיה; שנית, לכך שיעילותה של הדרכה בחמש שפות, שרובן בדרך-כלל אינן מובנות לצופים, נתונה בספק, וברור שאין בכוחה לשמש תחליף להדרכה לחבישת המסכה בתנאים רגילים; ושלישית, לכך שחלק משמעותי של האוכלוסייה, ובכללה משפחות מרובות ילדים, כלל אינו צופה בטלוויזיה. כך, על-פי סקר שפורסם על-ידי חברת טלסקר, 7% מן האוכלוסייה היהודית הבוגרת – חרדית ברובה – אינה מחזיקה במכשיר טלוויזיה. לאלה מצטרפים 14% מכלל האוכלוסייה היהודית הבוגרת, שכעניין שבעקרון אינם צופים בטלוויזיה, וכן הנתון, כי בשנת 2002 בלבד התנתקו מן הכבלים 100,000 מנויים וקיימת אף נטישה של מנויי הלוויין. אף קיימת אוכלוסייה, המאזינה רק לערוצי רדיו הפועלים ללא רישיון. על רקע עובדתי זה אף העריך מנכ"ל הרשות השנייה בתשובתו לעתירה, כי הדרכת דובר צה"ל בטלוויזיה עשויה להגיע אך למאות בודדות של אנשים.

ספק גם אם הסברה, כי האוכלוסייה עשויה להיתקף בהיסטריה, באופן שיפגע ביכולתה לחבוש כיאות את המסכות, מעוגנת כיאות במציאות חיינו. עַם למוד מלחמות ופיגועים אנחנו, ואף התנסינו בירי של טילים במלחמת המפרץ הראשונה, שבה הוכח כי האוכלוסייה אינה מאבדת את עשתונותיה. מקל וחומר, שסברת ההיסטריה אינה ישימה על הצופים בערוצי החדשות הזרים, המשתייכים בעיקרם למגזר סוציו-אוקונומי, המעורה היטב בנעשה סביבו ומסוגל אף בשעת חירום לקבל החלטות מושכלות ולבחור לשאוב את המידע, שלהבנתו הוא זה שעשוי להיות מציל חיים, דווקא מערוצים אלה. זכור לנו גם, כי במלחמת המפרץ הקודמת הופנינו על-ידי דובר צה"ל לחדרים האטומים, בעוד שהטילים הקונבנציונאליים שנורו גרמו להרס הבתים על חדריהם האטומים. נמצא, כי הנחתה הפטרנליסטית של הרשות, כי יודעת היא מהו המידע הדרוש לתושבים טוב מהם, היא, למצער, מופרזת. מן הראוי איפוא, כי בפעולותיה על-בסיס הנחות, תנהג הרשות ביתר צניעות.

עולה מן המקובץ, כי עמידתה של ההחלטה במבחן ההתאמה היא חלקית ביותר.

7.ההחלטה אף אינה עומדת בדרישה, כי האמצעי שנבחר יפגע בזכות במידה המזערית הנדרשת להשגת תכליתה. על-פני הדברים, כדי להעביר את המידע הדרוש למעוניינים די בשידור המידע בערוץ 1, ולשם זהירות במספר ערוצים נוספים ובלבד שהציבור מודע להם. על רקע זה יש לתמוה על דחיית ההצעות החלופיות של חברות הלוויין והכבלים, שאחת מהן התקבלה רק במהלך הדיון. נראה גם, כי ב-13 השנים שחלפו בין שתי מלחמות המפרץ – שעל-פי הנאמר לנו ההסדר נושא העתירות התגבש במהלכן – לא נבחנו אמצעים אלטרנטיביים אחרים, ונבחר האמצעי הפוגעני ביותר.

8.במבחן השלישי, הוא מבחן היחסיות , משתלבת כאמור נוסחת האיזון, שעל-פיה אין מגבילים מראש את חופש הביטוי (וככלל גם זכויות-יסוד אחרות, וביניהן חופש המידע והזכות לאוטונומיה) אלא אם ההסתברות, כי הגשמת הזכות תפגע בערך המתנגש בה, מגיעה לדרגה של ודאות קרובה או לפחות אפשרות סבירה. ראו בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד

ז 871 . בענייננו, בהתחשב בחשיבותה של תכלית הפגיעה – שמירה על חיי-אדם – הפגיעה בזכויות עשויה להיות כדין גם אם קיימת אך אפשרות סבירה ולא ודאות קרובה, שמימוש הזכויות יפגע בהעברת מידע הדרוש לשמירת חיי-אדם. אך לנוכח הקשר הרופף בין האמצעי שנבחר לתכלית האמורה לא קיימת הסתברות אף בדרגה זו לכך שההחלטה להשתלט על ערוצי השידור תועיל במידה של ממש לשמירה על חיי-אדם.

אשר-על-כן, סברתי כי דין העתירות להתקבל.

אחר הדברים האלה

9.לשמחתנו, מלחמת המפרץ הסתיימה ללא ירי טילים על ישראל. הרשות יכולה להתפנות איפוא לבחירת הדרך המידתית להעברת הנחיות ומידע לציבור בשעת חירום, ותוכל להספיק לדאוג לאמצעים טכניים להקרנת כתוביות בערוצים הממשיכים בשידוריהם, או לכל חלופה אחרת שתאפשר המשך השידורים, למצער בערוצי החדשות הזרים. אכן, הדעת נותנת כי אמצעים אלה יהיו כרוכים בהוצאה כספית מסוימת. אך צורך בהוצאה כספית סבירה אינו מצדיק פגיעה "זולה" בזכויות-האדם.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל :

איום הטילים המאיימים מעירק סר מעלינו, אולם הבעיות שעוררה החלטת הממשלה בדבר הפסקת השידורים מוסיפות לנסר בחלל עולמנו. בפסק דיננו מיום 7.4.03 נחלקו הדעות: השופטת ד' דורנר והשופט א' ריבלין סברו שיש לקבל את העתירות. לעומתם, סברתי אני שיש לדחות את העתירות. להלן נימוקי.

הרקע

1.בליל יום 20.3.03 התחילה, כזכור, המתקפה של ארה"ב והמדינות השותפות עמה בקואליציה, נגד עירק. בעקבות המתקפה גבר החשש כי עירק תשגר טילים לעבר מדינת ישראל וכי טילים אלה ישאו ראשי נפץ בלתי קונבנציונלים.

כחלק מן ההכנות וההערכות לקראת מתקפת הטילים, עשה צבא הגנה לישראל עבודת מטה מקיפה ויסודית, בתיאום עם משרדי הממשלה השונים ובשיתוף כל גורמי התקשורת הרלוונטיים, ובחן, בין היתר, את השאלה כיצד ובאלו אמצעים ניתן יהיה להנחות את הציבור – "הנחיות שתכליתן להציל חיים" – בעת מתקפת טילים על מדינת ישראל. במהלך עבודת המטה הועלו, נבחנו ונשקלו אפשרויות שונות להגנה על חיי הציבור ונבחרה דרך פעולה שנמצאה מתאימה ביותר למטרה זו. בהתאם לכך החליטה הממשלה, כי במקרה של שיגור טילים על ישראל, ישודרו הודעות חירום שעניינן "הנחיות התנהגות לאוכלוסיה ומידע בדבר התגוננות והצלת חיים – בכל הערוצים, בו זמנית ובזמן אמיתי". על פי החלטת הממשלה, הורה ראש הממשלה, בתוקף סמכותו כשר התקשורת, להפעיל את החלטת הממשלה וכן הנחה את הגורמים השונים. כמו כן, הורה מנכ"ל הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, היא המשיבה מס' 5 בבג"ץ 2753/03 (להלן – "הרשות השניה"), לפי בקשת מנכ"ל משרד התקשורת ועל פי הסכמתה של הרשות השניה, לבעלי הזכיונות לשידורי טלוויזיה (ערוצים 2 ו-10) ולבעלי הזכיונות לשידורי רדיו אזוריים לפעול כאמור. לפי ההנחיות שהכין צה"ל, בתמצית, במקרה שתתקבל התראה קונקרטית אודות מתקפת טילים על מדינת ישראל, תושמע צפירת אזעקה ותשודר בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו קלטת שכינויה "חומת ברזל" (להלן – "הקלטת") שתודיע לציבור על המתקפה, בחמש שפות, ותנחה אותו להיכנס למרחבים המוגנים ולחבוש ערכות מגן. אורך הקלטת חמש דקות ו-12 שניות. בתום שידור הקלטת, יועבר השידור לאולפן דובר צה"ל - למשך כדקה עד דקה וחצי - כדי שיודיע לציבור בכל ערוצי השידור הודעות חיוניות בנוגע למצב. לאחר מכן, יועבר השידור לאולפן פיקוד העורף לצורך שידור הודעות חיוניות לציבור, העברת הנחיות הכרחיות להתנהגות בעת מתקפה בהתאם לאופי המתקפה, סוג הטילים ומקום נפילתם, ומידע בדבר התגוננות והצלת חיים (החלטת הממשלה, לרבות ההוראות וההנחיות שהוצאו מכוחה יכונו להלן - "החלטת הממשלה").

משך זמן השידור של הקלטת ושל הודעות החירום מאולפן דובר צה"ל ומאולפן פיקוד העורף (להלן ביחד – "הודעות החירום הראשוניות") הוגבל, לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, לפרק זמן מרבי של 15 דקות , כאשר "בנסיבות מסוימות, ייתכן שלאחר תום הקרנת הקלטת ניתן יהיה להסתפק בשידור הודעות חיוניות במשך דקות בודדות בלבד"; ואילו "רק בנסיבות יוצאות דופן (שיהיו יוצאות דופן אף ביחס למצב חירום ולשעת מתקפה)", ניתן יהיה להאריך את פרק הזמן. בתום שידור הודעות החירום הראשוניות, יחזרו כל הערוצים – למעט הערוצים הממלכתיים (1 ו-33) – למתכונת רגילה של שידורים.

טענות בעלי הדין

2.בעתירתם נגד החלטת הממשלה טוענים העותרים כי החלטת הממשלה חורגת מסמכותה החוקית וכן חורגת היא ממתחם הסבירות. כמו כן, פוגעת היא בזכותו של הציבור לחופש בטוי ולחופש מידע במידה העולה על הנדרש, מאחר שהיא מונעת ממנו לצפות בערוצי החדשות הזרים. העותרים מוסיפים וטוענים כי החלטת הממשלה היא "התערבות פטרנליסטית פסולה בחירותו של הצופה לגבש לעצמו את דעתו העצמאית בסוגיות העומדות על הפרק ובזכותו של כל אדם לאוטונומיה אישית".

כנגדם טוענים ראש המטה הכללי של צה"ל, שהוא המשיב מס' 1 בבג"ץ 2753/03 והמשיב מס' 3 בבג"ץ 2791/03, ראש הממשלה ושר התקשורת, שר הביטחון ודוברת צה"ל, שהם המשיבים מס' 1, 2 ו-4 בבג"ץ 2791/03 (להלן ביחד – "המדינה"), כי החלטת הממשלה ניתנה על פי סמכותה החוקית והיא החלטה "סבירה ביותר" ומידתית; הן בשל כך שנשקלו – לפני שנתקבלה החלטת הממשלה - חלופות אחרות, אולם לא נמצאה חלופה שפגיעתה פחותה יותר, והן בשל הסכמתה לחלופה אחרת שהוצעה אחרי הדיון בעתירות, שלפיה ישוחרר פורטל החדשות של חברת די.בי.אס. שירותי לוויין (1998) בע"מ (להלן – "חברת הלוויין") מן החובה לשדר את הודעות החירום הראשוניות בתנאי שישודרו בו כתוביות מתאימות. עוד טוענת היא, כי "האינטרס של מתן הגנה מירבית ומיטבית לחיי הציבור ושלומו, בשעה שמדינת ישראל מותקפת באמצעי לחימה קטלניים שסכנתם עלולה להיות רחבת היקף מאד (וד"ל), מחייב קיום הפגיעה בערכים שהוזכרו, שהינה פגיעה מינימלית (אם וככל שיש בכך אמנם פגיעה שכזו בערכים שהוזכרו), בת מספר דקות בלבד". המדינה מוסיפה וטוענת, כי בחירת הדרך הטובה ביותר להגן על הציבור בשעת חירום היא שאלה מבצעית באופיה, שבית המשפט אינו נוהג להתערב בה ולשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות.

הרשות השניה טוענת, כי החלטת מנכ"ל הרשות השניה להורות לבעלי הזכיונות של הרשות השניה לפעול בהתאם להחלטת הממשלה, ניתנה על פי סמכותה החוקית והיא "החלטה סבירה ומידתית, אשר נתקבלה לאחר שיקול דעת, מתוך דאגה לבטחון הציבור וכלל אזרחי ישראל, ותוך צמצום הפגיעה בחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת".

במהלך הדיון צורפו, לפי החלטתנו מיום 25.3.03, גם חברת הלוויין וחברות הכבלים: מת"ב – מערכות תקשורת בכבלים בע"מ, ערוצי זהב ושות' ותבל תשדורת בינלאומית לישראל בע"מ (להלן – "חברות הכבלים"), כמשיבות לעתירות.

חברת הלוויין טוענת, כי "אין הצדקה או טעם טוב לשעבד את כלל שידוריה לשידור הצה"לי, למשך זמן כה ארוך", מאחר שניתן לצפות בו זמנית בהודעות החירום הראשוניות ובערוצי החדשות הזרים, באמצעות פורטל החדשות שלה שהוא מסך מפוצל.

חברות הכבלים הודיעו, כי הן "מותירות לשיקול דעתו של בית המשפט הנכבד את העניין נשוא העתירות" והן טוענות כי הפתרון שהציעה חברת הלוויין אינו ניתן ליישום מבחינה טכנית בערוצי הכבלים. עוד הן טוענות, כי "אינן מכירות פתרונות אחרים המאפשרים המשך שידורים בערוצים הזרים, תוך הפנייה להודעות דוברת צה"ל".

דיון

הסמכות

3.הסמכות להורות לשדר הודעות של הממשלה, המשטרה, המטה הכללי של צבא הגנה לישראל וראש הג"א בכלי התקשורת מעוגנת במספר הוראות חוק.

לפי סעיף 46 לחוק רשות השידור , תשכ"ה-1965 (להלן - "חוק רשות השידור"):

"זכויות הממשלה בשידורים.

הממשלה זכאית שהודעותיה, וכן הודעות המטה הכללי של צבא הגנה לישראל והודעות ראש הג"א, ישודרו על ידי הרשות [רשות השידור – י' ט'], בהתאם להסדרים שייקבעו בתקנות".

לפי סעיף 6כב לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן – "חוק התקשורת"):

"שידורים במקרי חירום.

במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה רשאי השר [שר התקשורת – י' ט'] להורות לבעל רשיון כללי לשידורי כבלים לשדר הודעות מטעם הממשלה, המשטרה, המטה הכללי של צבא הגנה לישראל וראש הג"א".

לפי סעיף 6נז לחוק התקשורת:

"שמירת דינים.

הוראות סעיפים 6ה, 6ח(ג), 6י, 6יא, 6כ(ב), 6כ(1), 6כב, 6כד, 6לו(ב), 6לח(ב), יחולו על בעל רשיון לשידורי לוויין, על מפיק ערוץ ועל מפיק ערוץ עצמאי ---".

לפי סעיף 50 לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990 (להלן- "חוק הרשות השניה"):

"שידורים במקרי חירום.

במקרי חירום או מטעמים של בטחון המדינה רשאית הרשות [הרשות השניה- י' ט'] להורות לבעל זכיון לשדר הודעות מטעם הממשלה, המשטרה, המטה הכללי של צבא הגנה לישראל וראש הג"א".

4.לפי הוראות סעיף 46 לחוק רשות השידור והוראות סעיפים 6כב ו-6נז לחוק התקשורת, החליטה הממשלה על "שידור הנחיות התנהגות לאוכלוסיה ומידע בדבר התגוננות והצלת חיים – בכל הערוצים, בו זמנית, ובזמן אמיתי ---". ראש הממשלה, בתוקף סמכותו כשר התקשורת, הורה להפעיל את החלטת הממשלה וכן הנחה את מנכ"ל רשות השידור והמנכ"לים של חברות הכבלים וחברת הלוויין לפעול על פיה. כמו כן, הורה מנכ"ל הרשות השניה, בתוקף סמכותו לפי סעיף 50 לחוק הרשות השניה, לבעלי הזכיונות לשידורי טלוויזיה (ערוצים 2 ו-10 ) ולבעלי הזכיונות לשידורי רדיו אזוריים, לפעול כאמור.

לא יכולה להיות מחלוקת, כי ניתן לראות בתקופת המלחמה בעירק ובחשש מפני מתקפת טילים "מקרי חירום". כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בביטחון המדינה. כאשר הורו הממשלה, ראש הממשלה בתפקידו כשר התקשורת, ומנכ"ל הרשות השניה לכלי התקשורת השונים לפעול כאמור לעיל, פעלו, אפוא, מכוח סמכותם לפי הוראות החוקים הנזכרים ובהתאם לתנאים שנקבעו בהם. לפיכך, לא היתה בכך חריגה מסמכות.

חופש הבטוי – והזכות לחיים

5.

"מזמן לזמן מגיע לערכאה זו משפט בו מתעוררת בעיה יסודית, התובעת עמידה מחדש על עקרונות שהם ידועים ועתיקים. לסוג זה שייכים שני המשפטים הנדונים, בהם מצווים אנחנו להגדיר את היחס הקיים בין הזכות לחופש העתונות [שהוא צורה ספציפית של חופש הביטוי – י' ט'] מזה, לבין הסמכות המצויה בידי השלטונות --- להטיל מגבלה על השימוש באותה זכות, מזה" (בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים , פ"ד ז 871, 879 (להלן- "פרשת קול העם ")).

הבעיות שמעלות העתירות שלפנינו הן כאלה.

כאמור לעיל, טוענים העותרים כי החלטת הממשלה פוגעת בזכות הציבור לחופש בטוי ולחופש מידע. כנגדם טוענת המדינה, כי החלטת הממשלה נועדה להגן על חיי הציבור. לפנינו ערכים מתחרים המונחים על כפות המאזניים.

על הכף האחת של המאזניים מונחים חופש הבטוי והחופש לקבל מידע. אפתח במושכלות ראשונים. חופש הבטוי – והחופש לקבל מידע בכלל זה - הוא חלק בלתי נפרד מן האתוס המשפטי שלנו, הוא ניצב בראש החירויות שעליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי, ויש לו "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (דברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל , פ"ד לח(2)393, 398). בשורה ארוכה של פסקי דין הועלתה על נס "חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו" (עיינו, בין היתר, בפרשת קול העם , בע' 878 ; ע"א 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' לוי , פ"ד טז(4) 2407; ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פ"ד לא(2) 281; בג"ץ 509/80 יונס נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה, פ"ד לה(3) 589; בג"ץ 259/84 מ.י.ל.ן. – מכון ישראלי למוצר ולעסק הנבחר בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לח(2) 673; בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1 ; בג"ץ 2888,2890,2891/97 נוביק נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נא(5) 193). על חשיבותו של חופש הבטוי עמדתי גם אני באחת הפרשות:

"לפי השקפתי, על פני אמת המידה, שבקצה האחד שלה חופש הביטוי המוחלט, ובקצה השני - איסורו, יש לקבוע את נקודת האיזון קרוב מאוד לקצה הראשון. במילים אחרות, יש לאמץ גישה הגורסת חופש ביטוי כמעט מוחלט" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(5) 221, 331).

זכויות אלה אינן מוחלטות, אלא הן יחסיות, ומשקלן נקבע ביחס לערכים המתנגשים בהן: "אנו מכירים באפשרות ואף בצורך להגביל את חופש הבטוי כדי להגשים ערכים אחרים (של הפרט ושל הכלל) אשר המבנה החברתי הדמוקרטי מבקש להגשימם" (דברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים , פ"ד נ(5)661, 675. כן ראו: בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים , פ"ד לח(2) 449, 454; ע"א 496/88 הנפלד נ' אגודת ספורט רמת השרון , פ"ד מב(3)717, 721; בג"ץ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום , פ"ד מד(4) 626, 638; בג"ץ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה , פ"ד מז(2) 843, 848; א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים (תשנ"ז) 223 ). כך נאמר כי:

"לחופש הביטוי ולחופש הלשון אין משקל 'מוחלט' --- ישנם ערכים אשר בשיטת המשפט שלנו נתפשים כבעלי ערך חשוב יותר. כך,למשל, נקבע, כי ביטחון המדינה ושלום הציבור עדיפים על חופש הביטוי --- (דברי הנשיא א' ברק בע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית , פ"ד מז(5)189, 208-207. ראו גם פרשת קול העם , בע' 879; בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת

סרטים ומחזות , פ"ד מג(2) 22, 34; בג"ץ 1601,1602,1603,1604/90 שליט נ' פרס , פ"ד מד(3) 353, 366).

6.לעומת אלה, מונחות על הכף השניה של המאזניים הזכות לחיים והחובה להגן על החיים, שהן מן הערכים הנעלים והמקודשים ביותר בשיטתנו המשפטית, בתולדות עמנו ובתולדות האנושות בכלל:

"היהדות, מאז ומעולם, מאדירה ומפארת את הערך הכביר של חיי אנוש. תורת ישראל אינה שיטה פילוסופית של דעות ואמונות, אלא תורת חיים - של החיים, ולמען החיים" (דברי השופט מ' זילברג בע"א 461/62 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מזיאר , פ"ד י"ז 1319, 1333; דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני , פ"ד נ(4) 661, 736).

גם המשנה לנשיא מ' אלון היטיב לעמוד על "ערך העל של חיי האדם":

"כלל גדול ויסוד מוסד בעולמה של הלכה כי חיי אדם המה מן הדברים שאין להם שיעור, הן מבחינת ערכם, והן מבחינת אורכם. חיי אדם אינם ניתנים למידה ולמשקל, וכל שניה של חיי אנוש ערכה הסגולי כחיים של שנים רבות וארוכות" (ע"א 506/88 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87, 125. עוד ראו: ע"פ 527,480/85 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673, 687).

משעוגנו בסעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכו ערכים אלה גם למעמד חוקתי על חוקי.

7.בבואנו לשקול את זכותם של העותרים והציבור לחופש בטוי ולקבלת מידע מול זכותם של בני הציבור להגנה על חייהם, יש לבדוק תחילה אם אכן פוגעת החלטת הממשלה בזכויות לחופש בטוי ולקבלת מידע. אם היא פוגעת - יש לבדוק האם לאזן בין הערכים המתנגשים, ואם התשובה לכך היא חיובית, יש לבדוק מהי נקודת האיזון הראויה ביניהם. להלן נדון בשאלות כסדרן.

8.הפגיעה שעליה מלינים העותרים היא בכך שהחלטת הממשלה מונעת מהם לקבל "מידע אמין ופרשנות מגוונת של המאורעות ומשמעותם" מערוצי החדשות הזרים, וזאת במשך "תקופה בלתי מוגדרת, שתהיה נתונה לשיקול הדעת המוחלט של שלטונות הצבא". האמנם כך? יש להשיב על שאלה זאת בשלילה. ראינו, כי החלטת הממשלה להפקיע את השידורים היתה אמורה להיות מופעלת רק ברגע שבו תתקבל התראה קונקרטית אודות שיגור טילים לעבר ישראל, ולפרק זמן מצומצם ביותר. כפי שנאמר לעיל, הוקצב לשידור הודעות החירום הראשוניות פרק זמן שמשכו, בדרך כלל, בין 5 דקות ו-12 שניות לבין 15 דקות בלבד. נמצא, שקצפם של העותרים יצא על כך שבמשך דקות ספורות יימנע מהם לצפות בערוצי חדשות זרים. העותרים מניחים, אפוא, הנחה שלא הוכחה, כי ברגע שמתרגשת מתקפת טילים על ישראל, יהיה בידי ערוצי החדשות הזרים מידע עדכני על המתרחש בישראל באותם רגעים ממש, לרבות פרשנויות מעודכנות, וכי יש בכוחם לשדרו לאלתר. אכן, לשבחם של ערוצי החדשות הזרים ייאמר, כי הם ספקים זריזים, בדרך כלל, של מידע עדכני חשוב, בתור Breaking” News” ; אולם דומני, שתהא הפרזה בהנחה כי מרגע שיגורם של הטילים ועד נחיתתם, דהיינו, במשך אותן דקות שבהן ישודרו הודעות החירום הראשוניות, יהיה סיפק בידם להיערך לשידור המידע. על אחת כמה וכמה, שבפרק זמן זה, הסמוך כל כך לנחיתת הטילים, לא יהיה בידם להיערך, כאמור לעיל, לשדר את "הניתוחים והפרשנויות" שהעותרים מלינים כי יימנעו מהם. זאת ועוד. ניסיון העבר מלמד, למצער כאשר מדובר בעדכון חדשותי הסמוך לאירועים, שערוצי החדשות הזרים שואבים את המידע שהם משדרים ממקורות ישראלים ומשדרים את התמונות שצילמו עמיתיהם הישראלים. נמצא, שהמידע שמספקים ערוצי החדשות הזרים סמוך להתרחשות הוא ממילא המידע שמקבלים הצופים הישראלים מערוצי החדשות הישראלים. גם מטעם זה אין העותרים - והמעוניינים בשידורי חדשות זרים - יוצאים חסרים בשל כך שבמשך דקות ספורות לא יוכלו לצפות בהם. לא עלה, אפוא, בידי העותרים להוכיח כי החלטת הממשלה פוגעת בזכותם ובזכות הציבור לחופש בטוי ולחופש מידע.

9.יתר על כן, אפילו נניח שהחלטת הממשלה פוגעת בחופש הבטוי ובחופש המידע, אין זאת אלא פגיעה זניחה ושולית, ואולי אף מזערית. כפי שראינו, מדובר בדקות הקריטיות הראשונות של מתקפת הטילים, שבמהלכן לא ניתן יהיה לצפות בערוצי החדשות הזרים. פגיעה כזאת אין בה ממש ובעצם אין לראותה כפגיעה בכלל. כך נאמר כי:

"הפגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק של העותרת היא, כאמור, לכל היותר פגיעה קלה, ואולי אף מזערית. לכן, השיקול של פגיעה בזכויות יסוד, שבאופן עקרוני נודע לו משקל רב, אין לו, בנסיבות המקרה, אלא משקל קל" (דברי השופט י' זמיר בבג"ץ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו , פ"ד נ(3)397, 416) [ההדגשה שלי – י' ט'].

ובהקשר אחר נפסק כי:

"האיסור החוקתי הוא על פגיעה בקניין. כל פגיעה מפרה את איסור הפגיעה ומעבירה את מרכז הכובד של הבחינה החוקתית לפיסקת ההגבלה. עם זאת, כאשר ההגבלה על הקניין היא שולית או קלת ערך – אם היא נכנסת למסגרת עניין של 'מה בכך' ( de minimis ) – אין לראותה כפגיעה, ואין צורך להיכנס לבחינה החוקתית ---" (דברי הנשיא א' ברק בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 431) [ההדגשה שלי- י' ט'].

ועוד נאמר כי:

"כלל עתיק יומין הוא שאין דרכו של בית-המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, 'זוטי דברים' (כמו שנאמר " De Minimis non curat lex "). כך אין דרכו לעסוק גם בפגיעה מזערית בזכות. כלל זה מקובל בשיטות משפט רבות, וגם בשיטתנו חולש הוא על תחומי משפט שונים --- זה, דומני, הרעיון הגלום במימרה התלמודית 'אין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה' (סנהדרין, סז עב), דהיינו: יש דברים שבגלל מידותיהם הזעירות אפילו השד אינו מתעסק בהם ---" (דברי בע"א 3937,3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ , פ"ד נו(4) 913, 929-928).

האם יש לאזן בין הערכים?

10.ראינו, כי בפרשה שלפנינו מדובר, לכל היותר, בפגיעה קלה בחופש הבטוי ובחופש המידע, שמולה ניצבת במלוא כובדה, הפגיעה בזכותם של בני הציבור לחיים ובזכותם להגנה על חייהם. אם לא יידע הצופה בערוצי הטלוויזיה כי נפתחה מתקפת טילים, לא יידע שעליו למלט את נפשו וכיצד עליו לעשות זאת. במצב כזה הזכות לקבל מידע מונעת ממנו את האפשרות להציל את חייו וממילא פוגעת בזכותו לחיים. בין הזכות לקבל מידע לבין הזכות לחיות – הזכות לחיות גוברת.

יתר על כן, אפילו סברתי כי מדובר בפגיעה חמורה, הרי שכאשר מדובר בהגנה על חיי אדם, במצב של פיקוח נפש, אין מקום לעשיית איזונים ולשקילת ערכים מתחרים. אמות המידה החוקתיות שמציבה פסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ונוסחאות האיזון הפסיקתיות אינן ישימות ואינן הולמות, שעה שחיי אדם – חיי ציבור שלם! – מונחים על הכף. יפים לענין זה דברי הנשיא א' ברק:

"תורת האיזון נוהגת --- במרבית הסוגיות,שבהן הפעלת שיקול-דעת שלטוני פוגעת בפרט או באינטרס של הכלל. במרבית הסוגיות אך לא בכולן. כאשר על כפות המאזניים הונח עצם קיומה של המדינה, סירב בית- משפט זה לאזן בין אינטרס זה לבין אינטרסים מתחרים (ראה ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית , פ"ד יט(3) 365). הוא ראה בקיום המדינה 'נתון קונסטיטוציוני' שאין מקום לאזנו כנגד הזכות לבחור ולהיבחר --- מוכן אני להניח, בלא לפסוק בדבר, כי קיימים ערכים או אינטרסים נוספים שתורת האיזון אינה תופסת בהם " בג"ץ 5434,5090,5025,5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 37) [ההדגשה שלי – י' ט'].

11.בפרשה שלפנינו, לא מדובר רק ב"אפשרות סבירה" של פגיעה בחיי אדם (ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יז 69; ע"ב 2,3/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה , פ"ד לט(2) 225); גם לא ב"חשש כן ורציני" (בג"צ 448/85 דאהר נ' שר הפנים , פ"ד מ(2) 701); ואפילו לא ב"אפשרות קרובה לוודאי" (פרשת קול העם; בג"ץ 4706/02 סלאח נ' שר הפנים , פ"ד נו(5) 695 ). מדובר בסכנה ודאית, ברורה ומיידית לחיי אדם, פיקוח נפש אמיתי. וכידוע, פיקוח נפש דוחה אפילו שבת (שבת, קלב, ע"א); ויש אומרים שאף ספק פיקוח נפש דוחה שבת (ירושלמי, יומא, ח, ב), אף על פי "שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה" (ירושלמי, ברכות, א, ה). ויש הסוברים שאולי דוחה פיקוח נפש גם את מצוות המחוקק (דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, 541;

וכן ראו בש"פ 7833/99 מדינת ישראל נ' אלפקיר , תקדין עליון 99(3) 585 ;

בש"פ 5608/02 מדינת ישראל נ' כילאני, תקדין עליון 2002(2) 2745).

על כך נאמר כי: "פיקוח נפש דוחה דברים ערכיים ויסודיים, וגם אנו, כבית משפט, איננו רשאים שלא ליתן דעתנו לכך" (דברי המשנה לנשיא מ' אלון בע"פ 1700/92 מדינת ישראל נ' ראו , תקדין עליון 92(2) 2843). גישה זו מתחייבת מן ההכרה שבזכות לחיים תלויות כל הזכויות כולן ואין להן קיום מבלעדיה. זוהי זכות קיומית שאינה בת איזון (השוו: בג"ץ 5434,5090,5025,5016/96 הנ"ל, בע' 63). הזכות לחיים וההגנה עליהם דוחה מפניה כל מה שעומד על החיים לכלותם.

האיזון הוא ראוי

12.אמרנו למעלה שאם יימצא כי החלטת הממשלה פוגעת בזכות לחופש בטוי ולקבלת מידע, הרי שיש לבדוק אם לאזן בין הערכים המתנגשים ומה נקודת האיזון הראויה. נראה לי שגם אם בוחנים את הסוגיה באספקלריה כזאת, המסקנה היא שהחלטת הממשלה שקולה, סבירה ומידתית ומאזנת כראוי בין הערכים המתנגשים. כמו כן, אין בה כדי להצדיק סטיה מן הכלל לפיו אין בית משפט זה נוהג להתערב בעניינים בטחוניים ומבצעיים ולשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות (בג"ץ 561/75 אשכנזי נ' שר הבטחון, פ"ד ל(3) 309, 321 ; דנג"ץ 4128/ 00 מנכ"ל משרד ראש הממשלה נ' ענת הופמן , תקדין עליון 2003(2) 270); דנג"ץ 6442/01 אל בכרי נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, תקדין עליון 2001(3) 2389).

רשויות המדינה שיוו לנגדן את חובתן להגן על חיי אזרחי המדינה ותושביה במצב של מלחמה ושל סכנת חיים ממשית. לפיכך, הן החליטו להפקיע את השידורים לפרק זמן קצר – בדרך כלל בין 5 ל-15 דקות – לצורך שידור הודעות חירום ראשוניות, שנועדו להנחות את הציבור כיצד לפעול בשעת החירום. הודעות החירום הראשוניות אמורות להיות משודרות בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו כדי להבטיח שמידע מציל חיים יגיע מיד וללא שהיות לבני הציבור, או למצער לרובם, באמצעות כל ערוץ שבו הם צופים. לשם כך אין מנוס מלפגוע – פגיעה קלה ולזמן קצר – בחופש הבטוי ובחופש המידע של הצופים בערוצי חדשות זרים. החלטה זאת מכירה בערך העליון של חיי אדם, תוך צמצום הפגיעה בחופש הבטוי ובחופש המידע למינימום ההכרחי. בגדרה ממלאות רשויות המדינה את חובתן הציבורית להגן על אזרחי המדינה ותושביה, בלי לשלול מהם זכויות יסודיות. זאת ועוד. מימוש חובתה של המדינה להגן על חיי אזרחיה ותושביה, אפילו יש בה מידה של פטרנליזם ואפילו מגבילה היא במידת מה את האוטונומיה של הפרט, היא הכרח בל יגונה (ראו: בג"ץ 332/71 עלי נ' שר התחבורה, פ"ד כו(1) 105). על כך אמר המשנה לנשיא מ' אלון כי:

"הדבקת תווית של 'פטרנליזם' אין לה ולא כלום ליישומו של האיזון האמור [בין הערכים – י' ט']. מן המפורסמות הוא כי בעיה זו של מציאת האיזון הנאות, הראוי והנכון בין ערכי היסוד של חופש האדם וחירותו האישית, חופש הביטוי והתנועה וערכים בדומה להם – מחד גיסא, לבין ערכים של ביטחון, הסדר הציבורי, שמו הטוב של האדם, ערכי קיום יסודיים וכיוצא באלה – מאידך גיסא, מציאת איזון זה היא המשימה הקשה והדרושה, הגדולה והמפרה, של הגותנו המשפטית בכלל ושל אמנות השפיטה בפרט; כל הכרעה, דרך משל, לטובת צורכי ביטחון וסדר ציבורי תקין ניתן, כמובן, לכנותה בשם 'פטרנליזם של השלטון' או של 'בית המשפט '. השאלה שבנושא דיוננו היא אחת מהשאלות שבתורת האיזון, היינו מציאת האיזון בין ערך היסוד של החירות האישית וחופש הבחירה של האדם לבין ערך היסוד של שמירת חיי אדם וערכם---" (ע"א 506/88 הנ"ל, בע' 170-169) [ההדגשה שלי – י' ט'].

יתר על כן, אם אכן נודף ריח של פטרנליזם מן הפרשה, דומה שהוא בא דווקא מצדם של העותרים, שמבקשים להכתיב ליתר הצופים בערוצי החדשות הזרים במה לצפות ובכך, למעשה, מונעים מהם את האפשרות להציל את חייהם במקרה של התקפת טילים. אכן, הגבלת שידור הודעות החירום הראשוניות לערוצים מסוימים בלבד מפקידה את גורלם של הצופים בערוצים אחרים ביד המקרה. גישה כזאת אינה מאוזנת ואינה ראויה. הסיכון גדול מדי. המחיר יקר מדי. אין לשלמו.

אינטואיציה ושכל ישר ככלים להכרעה

13.אינני מהסס לומר, כי דרך ההכרעה בפרשה זאת איננה רק תולדה של אנליזה משפטית, אלא גם של אינטואיציה ושל שכל ישר, ואף מותר לה שתהיה כזאת: "האינטואיציה ממלאה תפקיד בשיקול הדעת השיפוטי. השופט הוא יצור אנושי, והאינטואיציה ממלאת תפקיד חשוב בפעולתו של כל אדם" (א' ברק שיקול דעת שיפוטי (1987) 197; דנ"א 2401/95 הנ"ל, בע' 740; ע"פ 8573,8620,8710,8873,8901/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 592 ; א' ברק פרשנות במשפט – תורת הפרשנות הכללית (כרך א, תשנ"ב) 93). ודוק: "האינטואיציה איננה אקראית. היא נובעת ממטען פנימי של ידע, שכל ישר וניסיון" (דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח, פ"ד נ(3) 819, 834). אמות המידה שמתווה לנו השכל הישר – שאין להתעלם ממנו ואין להניחו בקרן זווית של חשיבתנו המשפטית (ע"פ 763/77 בריגה נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 824, 827) – מחייבות את המסקנה כי משקלה הערכי של זכות הציבור לחיים ולהגנה על החיים גדול לאין ערוך ממשקל הזכות לחופש בטוי ולחופש מידע (לשימוש במבחן השכל הישר ככלי להכרעה וככלי עזר פרשני, ראו: ע"פ 31/50 מלצקי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד 555; ע"א 781/86 עוזיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 210; ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה בע"מ נ' עירית ראשון לציון, תקדין עליון 2003(1) 1478; ע"א 460/00 ממן מסופי מטען וניטול בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ, תקדין עליון 2003(1) 920

; ע"א 9749/01 סאיר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תקדין עליון 2002(4) 270). גם עשיית "צדק של ערכים" מחייבת אותנו להעדיף את הערך הראשון על פני הערך השני (בג"ץ 200/83 וותאד נ' שר האוצר, פ"ד לח(3) 113). השכל הישר מורה לנו את הכלל, שפיקוח נפש דוחה מצוות אחרות, זכויות אחרות וכללים אחרים. הוא הכלל שאותו יש ליישם ועל פיו יש להכריע בסוגיה .

סוף דבר

14.יש עקרונות שטוב לו לאדם שימות ואל יפר אותם ("יֵהרג ואל יעבור" (ראו, בין היתר, פסחים כה, ב; סנהדרין עד, א; רמב"ם, יסודי התורה ה, א-ב; טוש"ע יו"ד, קנז, א) פירוש: כל העבירות האמורות בתורה, כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מהן או יהרגנו, יעבור ואל יֵהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שבהם יֵהרג ואל יעבור). מניעת צפיה בערוץ חדשות זר במשך דקות ספורות, שמטרתה שמירת חייו של הצופה, אינה הפרה כזאת.

ש ו פ ט

השופט א' ריבלין :

בתאריך 7.4.2003 הצטרפתי להחלטתה של חברתי השופטת ד' דורנר, כי יש לקבל את העתירות במובן זה שהחלטת המשיבים להפקיע לפרק זמן קצוב את שידורי הטלוויזיה והרדיו בעת מלחמה, לא תחול על ערוצי החדשות הזרים. כמותה אני סבור כי מניעת האפשרות מן הציבור לצפות בערוצי החדשות הזרים פוגעת באופן מהותי בזכויות יסוד. גם אני סבור, כי פגיעה זו, לא זו בלבד שהיא אסורה, בנסיבות המקרה, אלא שגם אינה יעילה ואינה נבונה. בצדק קבעה חברתי השופטת ד' דורנר, כי הנחתה הפטרנליסטית של הרשות, כי יודעת היא מהו המידע הדרוש לאזרחים, טוב מהם, היא, למצער, מופרזת.

איני רואה עין בעין עם חברי השופט י' טירקל באשר לחומרת הפגיעה בחופש הביטוי ובחופש המידע. לטעמי, מניעת הצפייה בערוצי חדשות אחרים, ולו למשך זמן קצוב, דווקא בדקות הקריטיות הראשונות של מתקפת הטילים היא פגיעה קשה באוטונומיה ובחרות. ממילא איני סבור כי החלטת הממשלה במקרה זה איזנה כראוי בין הערכים המתנגשים.

אשר על כן סברתי, כי יש לקבל את העתירות כאמור בפסק דינה של חברתי השופטת ד' דורנר.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר, כנגד דעתו החולקת של השופט טירקל.