בש"פ 1887/02 אנטולי מירפולוסקי נ. מדינת ישראל

בתאריך 22.9.01, יום שבת, בשעה 10:15, נתגלתה בנחל הירדן באזור "גשר הפקק" גופתו של פאבל מליז'ונק, סטודנט כבן 25 שהתגורר בגפו בכרמיאל. הבדיקה הפתולוגית הראתה, כי הוא הוכה למוות.

החשד נפל על העורר וגיסו, שהיו חייבים למנוח סכום כסף ניכר שלא היו מסוגלים להשיבו בשל מצבם הכלכלי הדחוק, ואף נהגו לצאת עימו בסופי שבוע למסעות דייג בשמורת החולה. בחקירה התברר, כי ביום שישי ה21.9.01- תידלק העורר - שהיה בחברת המנוח וגיסו - את מכוניתו בתחנת-דלק בכרמיאל, וכי שילם עבור הדלק בכרטיס האשראי של המנוח. כמו כן התברר, כי במועדים הרלוואנטיים נוהלו שיחות טלפון בטלפונים הניידים השייכים לעורר ולגיסו, שאיפשרו את זיהוי מיקומם. בטלפון הנייד של העורר נקלטו ארבע שיחות, הראשונה בהן בתאריך 21.9.01 בשעה 22:47 והאחרונה בהן בתאריך 22.9.01, בשעה 09:40, שמהן עלה כי העורר נע הלוך וחזור בין קיבוץ איילת השחר הנמצא דרומית-מזרחית לשמורת החולה, לבין קיבוץ עמיר הנמצא צפונית לשמורה.

חמישה שבועות לאחר גילוי הגופה נעצרו השניים בחשד לרצח המנוח. הם הכחישו כל קשר למעשה הרצח. העורר מסר מספר הודעות. בראשונה סיפר על תדלוק מכוניתו ביום שישי בחברת המנוח, ואילו בהודעות מאוחרות טען, כי לא פגש את המנוח באותו יום שישי. עוד טען העורר, כי בסוף השבוע הרלוואנטי לא יצא את כרמיאל וכי בלילה שהה בביתו. אישתו, שעל-פי דבריה היה נוהג כלפיה באלימות, לא הייתה מוכנה לאשר את גרסתו זו, למרות נסיונו של העורר לשכנע אותה לתמוך בו, אלא סיפרה כי אינה זוכרת אם באותו מועד אומנם שהה העורר בביתו.

העורר וגיסו הואשמו בבית-המשפט המחוזי בנצרת ברצח המנוח ונעצרו עד תום ההליכים.

בערר שבפניי טען העורר, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה, שיש בה חללים רבים, אינה בעוצמה המספקת למעצר. סניגורו הסביר, כי סביר הוא, שהעורר לא היה מסוגל לזכור היכן שהה ביום פלוני - חמישה שבועות לפני החקירה - ועל-כן מסר גרסאות שונות לעניין זה.

בתשובתה לערר טענה המדינה, כי הראיה המרכזית - שעליה בוסס האישום - היא שיחות הטלפון הנייד של העורר, הממקמות את העורר באזור הרצח במועד הרלוואנטי; כי העורר לא נתן הסבר לשהותו באותו אזור, העשוי להתיישב עם חפותו, אלא טען כי שהה בכרמיאל. לטענת המדינה, ראיה זו, בצירוף המניע שהוכח, וכן הסתירות בהודעותיו, ובעיקר הראיה המוכיחה כי היה בחברת המנוח ביום שישי, וכי הוא נהג לנסוע עימו בסופי שבוע לשמורת החולה, בהצטרפם, מניחים מסכת עובדות המספקת למעצר.

אכן, צודקת המדינה בטענתה בדבר המרכזיות של הראיה הנוגעת לשיחות הטלפון הנייד. אלא, שזו גם הראיה היחידה המלמדת על קשר אפשרי של העורר למעשה הרצח. ואילו הראיות האחרות עשויות אך לשמש רקע לראיה המרכזית. אפשר, כי במשפטו של העורר, שיחות הטלפון הנייד, בהצטרפן לראיות הרקע, עשויות להעביר את נטל הבאת הראיות על העורר, על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, שלגבי העוצמה הנדרשת מהן נקבע בפסיקה, כי די בראיות "בסיסיות ודלות". ראו ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל , פ"ד ד 504, בע' 527-523; ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון , פ"ד לב(1) 170, בע' 180-179. ברם, אין ראיות אלה מספיקות למעצר עד תום ההליכים.

בעניין זה כתב הנשיא אהרן ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בע' 145:

אך טבעי הוא - לאור השוני בתכלית המונחת ביסוד ההוראה - שטיב ההוכחה הנדרש לתביעה בשלב זה יהא שונה מטיב ההוכחה שעל התביעה להביא בשלב המעצר עד תום ההליכים.

בפרשה אחרת הסברתי:

"ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק משפיעות על סדר הדין הפלילי בלבד, במובן זה שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה ... השלכה זו של קיום ראיות לכאורה, המוגבלת כאמור להיבט הדיוני של המשפט הפלילי, כלל אינה דומה להשלכת קיומן של ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. במקרה האחרון עשוי קיומן של ראיות לכאורה לאשמת הנאשם להוביל למעצרו למשך חודשים רבים. במקרה זה, אופייה של הזכות לחירות, שאינה מתעוררת באופן ממשי בהקשר של העברת נטל הראיות, דורש כי יינקט מבחן דווקני יותר...

[בש"פ 153/95 רחאל נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(2) 221, בע' 226-225]

בענייננו, האישום כנגד העורר מבוסס על ראיות נסיבתיות. כידוע, העקרונות שנקבעו בפסיקה בדבר הרשעה על-יסוד ראיות נסיבתיות מתיישבות עם השיטה האינדוקטיבית, שבגידרה "השאלה הנשאלת היא כמה ראיות חסרות להוכחת הקשר בין העובדות המוכחות לבין העובדה הטעונה הוכחה, ומהן משקלן של הראיות החסרות בהתייחס לראיות הקיימות" (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 565, בע' 570).

במקרה שבפניי, החלל שמותירה התשתית הראייתית הוא רחב מן "היש". כך, בחומר הראיות אינה מצויה ראיה המוכיחה כי המנוח, לאחר תדלוק המכונית, לא נפרד מן העורר, או, למצער, כי התכוון לנסוע בחברתו באותו יום שישי לשמורת החולה. אף שיחות הטלפון אינן ממקמות את העורר בשמורת החולה ממש, אלא בקרבתה, כשהוא מבצע נסיעות שאין להן הסבר בחומר הראיות. מנגד, דברי המערער כי שהה בכרמיאל מוסברת על-ידי סניגורו בזמן שחלף בין החקירה לבין יום הרצח, ועל-כל-פנים, אף בהיעדר ראיית אליבי או הסבר, עדיין נותר חלל במסכת הראיות המפחית מעוצמתה. לבסוף, ביחס למניע שהציגה המדינה לרצח, הרי שהראיה בדבר תדלוק רכבו של העורר באמצעות כרטיס האשראי של המנוח מלמדת דווקא כי המנוח המשיך לתמוך כלכלית בעורר, ולעומתה אין ראיה כי המנוח דרש לקבל בחזרה כספים שהילווה לעורר.

מסקנתי היא איפוא, כי חומר הראיות שבידי התביעה אינו מספיק למעצר.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר ומורה על שחרור העורר בתנאים מגבילים שיבטיחו את התייצבותו למשפט. תנאים אלו ייקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת. עד לקביעת תנאי השחרור ומילוי תנאים אלה יוחזק העורר במעצר.