בש"פ 6233/03 עימאד נאשף נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

1.זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית), בתיק ב"ש 2671/03 מיום 3.6.03, לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

2.העוררים עומדים לדין בבית-המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצוע עבירת החזקת סמים מסוכנים שלא לשימוש עצמי - לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשנ"ג-1973

((להלן: הפקודה ) +סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: החוק ).

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 8.5.03, בשעה 15:30 לערך, הגיעו העוררים ביחד עם נאשם נוסף בשם ראפת בן אחמד מסארוה (להלן:

הנאשם ), ברכב מסוג טויוטה (להלן: הטויוטה ), לתחנת הדלק פז "היוגב"(להלן: תחנת הדלק ), אשר בסמוך למגידו, כדי ליטול סמים מסוכנים מסוג חשיש, בכמות גדולה, שנמצאו ברכב מסוג סובארו (להלן: הסוברו ), שהיה בתחנת הדלק. הנאשם ירד מהטויוטה, עלה על הסובארו והחל לנסוע בעקבות הטויוטה, שהיה נהוג בידי העורר 1 ועמו העורר 2. הסובארו נסע אחר הטויוטה עד לצומת פרדיס, שם נעצר הנאשם, על- ידי חוקרי המשטרה, כשהוא נוהג בסובארו. משהבחינו העוררים במעצרו של הנאשם, החלו להימלט מהמקום וכוחות משטרה החלו לדלוק אחרים. העוררים הגיעו בטויוטה עד לחוף הים, בסמוך לקיבוץ שדות ים, שם נטשו אותו. לאחר מרדף אחריהם, נעצרו העוררים על- ידי משטרת ישראל. בבדיקה הוברר כי בסובארו נמצאו 420 שקיות של סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 77 ק"ג.

3.בד בבד עם הגשת כתב-האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ביום 3.6.03, הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים וכי קיימת עילת מעצר מכוח חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)ג)(3) לחוק המעצרים . עוד קבע בית-המשפט המחוזי כי מסוכנותם של העוררים מקבלת "חיזוק" בשל שמירתם על זכות השתיקה. יתרה מזו, קבע בית-המשפט המחוזי כי אין מקום לשחרור העוררים לחלופת מעצר, חרף העובדה כי אין להם עבר פלילי מכביר, זאת מאחר וחזקת המסוכנות הנלווית לעבירות סמים, לרבות עבירות הקשורות ביבוא סמים, היא כבדה עד כדי כך שבדרך כלל אין בית המשפט רואה לנכון להסתפק בחלופת מעצר .

ומכאן הערר שבפני.

4.בא-כוח העוררים טען בפניי כי מאחר ועוצמת הראיות הינה חלשה עד כדי כך שאין בה פוטנציאל ראייתי, הרי שאין במקרה שבפנינו ראיות לכאורה כנדרש בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 סעיף 21(ב), זאת מאחר ואין לעוררים כל זיקה לסם. עוד טען בא-כוח העוררים כי לאור הפסיקה, הרי מאחר ואין פוטנציאל ראייתי, שתיקת העוררים אינה מספיקה שכן אין בשתיקתם, לבדה כדי להביא למסקנה מרשיעה. נוסף על כך, טען, בא-כוח העוררים, כי לעורר 1 אין כלל עבר פלילי וכי לעורר 2 עבירת איומים אחת בלבד. יתרה מזו טען, כי במקרה דנן לא מדובר בסחר בסמים ולא בקשירת קשר לביצוע פשע כי אם בהחזקת סמים, וכי המועד הראשון לשמיעת התיק נקבע לחודש דצמבר ובהתחשב בכך ובכל האמור לעיל אכן יש מקום לשקול חלופת מעצר לגביהם.

5.בא-כוח המדינה טען, לעומתו, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי הינה החלטה נכונה, וכי קיימת תשתית ראייתית טובה כנגד העוררים.

6.לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי, בנסיבות המקרה, יש מקום להורות על שחרורם של העוררים ממעצר. ראוי לעניין זה להדגיש את העובדות הבאות:

תנאי ראשוני להוצאת צו מעצר, שומה על בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה כאמור בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים , ראיות אשר טומנות בחובן פוטנציאל ראייתי להרשעתו של העוררים בעתיד (ראה בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פד"י נ(2), 135 בע' 146). בא-כוח המשיבה סומך טענותיו על העובדה כי הנאשם ירד מרכבם של העוררים. הוא נהג בסובארו, אשר נמצאו בה סמים והוא נסע בראש השיירה. בית-המשפט המחוזי קבע עוד כי ההחלטה למעצר עד תום ההליכים בעניינם של העוררים הינה קשה יותר מההחלטה בעניינו של הנאשם אך יחד עם זאת, נקבע כי קיימת תשתית ראייתית המהווה פוטנציאל ראייתי להרשעה בעתיד, וזאת בנימוק כי העוררים נסעו עם הנאשם יחדיו בטויוטה, הגיעו אל הסובארו שהמתינה בתחנת הדלק, נסעו במכונית האחת אחרי השנייה, ולבסוף, באה ההימלטות של העוררים והשמירה על זכות השתיקה כראיות מחזקות ומסבכות.

7.דעתי, בעניין זה, אינה כדעתו של בית-המשפט המחוזי. מושכל ראשון הוא, כי העצירה בתחנת הדלק, מעבר הנאשם מהטויוטה לסובארו והנסיעה של שתי המכוניות אחת אחרי השנייה, אינן מהוות אלא ראיות נסיבתיות בלבד לחובת העוררים, שכן אין בראיות אלה כדי לקשור בין העוררים לבין הסמים אשר נתפסו ברכב אחר מהרכב בו נסעו, משתמע מכך שחומר הראיות הינו בעוצמה בלתי מספקת ואשר אין בו כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית הדרושה לצורך מעצר עד תום ההליכים (ראה בש"פ 6189/03 מדינת ישראל נ' אריק לוי ואח' (טרם פורסם)).

כידוע, העקרונות שנקבעו בפסיקה בדבר הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות מתיישבות עם השיטה האינדוקטיבית, שבגידרה "השאלה הנשאלת היא כמה ראיות חסרות להוכחת הקשר בין העובדות המוכחות לבין העובדה הטעונה הוכחה ומהן משקלן של הראיות החסרות בהתייחס לראיות הקיימות" (ראה בש"פ 1887/02 אנטולי מירופולסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

8.מושכל שני הוא, כי בהעדר ראיות כאלה אין בשתיקת העוררים במשטרה, כשהיא לבדה, כדי להביא למסקנה המרשיעה (ראה ע"פ 2400/94 חאלד סמאדג'ה נ' מדינת ישראל , תק-על 95(1), 1299). וגם אם מכלול הראיות היה מציג תשתית ראייתית לכאורית, שניתן לבסס עליה כתב-אישום, הרי שעדיין מדובר בראיות נסיבתיות, שעשויות אף להיחלש בשל הקושי לייחס, במקרה דנן, את הסמים המסוימים לעוררים דווקא. (ראה בש"פ 125/03 עומר אבו שחאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

9.לאור האמור לעיל, ולאחר שבחנתי את חומר הראיות שבתיק, הגעתי למסקנה כי התשתית הראייתית נגד העוררים אינה מספיקה כדי להביא את בית-המשפט להורות על מעצרם של העוררים עד תום בירור דינם ולאור העובדה כי לעורר 1 אין עבר פלילי כלל ואילו לעורר 2 , עבירה קודמת אחת בלבד, הרי שמן הראוי לשקול חלופת מעצר אודותיהם.

10.על-סמך כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי .

התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שיבחן חלופת מעצר ראויה.

היה ולא תומצא חלופת מעצר כאמור לעיל, יישארו העוררים במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

עד להחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין חלופת המעצר, יישארו העוררים במעצר.