בש"פ 1903/97 עיריית תל-אביב- יפו נ. התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב

1.ביום 11.3.93 הגישו 198

דיירים (להלן - "התובעים הראשונים") שהתגוררו באיזור התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (להלן "התחנה") תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 321/93) נגד המשיבה מס' 1, חברת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ (להלן - "חברת התחנה"), נגד המבקשים מס' 1 - 6 ונגד המשיבים מס' 3 ו - 4 בבקשה שלפנינו, בה תבעו לפצותם עבור הנזקים שנגרמו להם עקב בניית התחנה. כן הגישו בקשה לצו מניעה זמני נגד פתיחתה של התחנה (המ' 2859/93). סמוך אחרי הגשת התביעה והבקשה, ביום 18.3.93, נחתם הסכם (להלן - "ההסכם הראשון") בין חברת התחנה לבין המבקשת מס' 1, עירית תל - אביב יפו (להלן - "העיריה"). בתוספת להסכם נקבעו, בין היתר, עקרונות בדבר מיגון הדירות הגובלות בתחנה וכן בדבר תשלום פיצויים לדיירים ופינויים. לפי סעיף 4 (א) לתוספת:

"בכל מקרה המו"מ ייערך בין הדייר לבין החברה (חברת התחנה - י.ט.) ורק באין הסכמה, תהיה זכותו של הדייר לפנות לבית המשפט או לבוררים. החליט הדייר לפנות לבוררים - תהיה החברה חייבת להתדיין בפני הבוררים ולקבל פסיקתם " (ההדגשה שלי - י.ט).

2.בעקבות פשרה בין התובעים הראשונים לבין חברת התחנה נמחקו ביום 24.6.93 התביעה והבקשה לצו מניעה זמני בת.א. 321/93 ובהמ' 2859/93 הנ"ל, וניתן תוקף של פסק דין להסכם (להלן - "ההסכם השני") שנערך בין התובעים הראשונים לבין חברת התחנה. אחת ממטרותיו של ההסכם השני היתה "להסדיר את המנגנון לפיתרון חילוקי הדעות" בין הצדדים. לאור חשיבותם לדיון שלפנינו יובאו להלן סעיפי ההסכם השני, שענינם מנגנון הפנייה לבוררות, כלשונם:-

"2.4 הדיירים אשר לגביהם לא תהא הסכמה בענין הצורך לפנותם ו/או בענין הסכום אשר יקבלו - יפנו את תביעתם לבורר - - -

- - -

3.1 אלה מבין הדיירים אשר לא יחפצו בפינוי ו/או אשר הבורר יקבע כי אין הצדקה לפינויים, יגישו דרישות בכתב בהם יפרטו את טענותיהם ואת הסכום הנדרש על ידיהם.

3.2 באי כוח הדיירים והתחנה המרכזית ינהלו משא ומתן במשך תקופה שלא תעלה על 30 ימים בנסיון להגיע להסכמה בענין דרישות הדיירים שלא התפנו כאמור.

3.3 אם לא תושג הסכמה בענין דרישות הדיירים שלא התפנו, תודיע התחנה המרכזית תוך 10 ימים האם היא מסכימה להעביר דרישות אלה להכרעתו של הבורר.

התחנה המרכזית מצהירה: כי היא תשקול באהדה את מסירת הדרישות האמורות של הדיירים שלא התפנו להחלטתו של בורר.

3.4 אם יוסכם להעביר את דרישות הדיירים להחלטתו של הבורר יחולו ההוראות המפורטות בסעיף 2.5, 2.6 ו- 2.7 לעיל.

3.5

אם לא יוסכם על העברת דרישות הדיירים להחלטתו של הבורר, יגישו הדיירים החפצים בכך תובענה ו/או תובענות לבית המשפט.

מובהר בזה, כי הסעדים שידרשו על ידי הדיירים בהליכים כאמור לא יכללו בכל מקרה סעדים לצוים זמניים או סופיים הקשורים בהפעלת התחנה המרכזית החדשה" (ההדגשה שלי - י.ט.).

3.ביום 1.12.93 הגישו 274 דיירים תביעה לבוררים נגד חברת התחנה. חברת התחנה ביקשה למחוק את התביעה על הסף, בין היתר מן הטעם שהתביעה לא הוגשה על ידי התובעים הראשונים בלבד אלא גם על ידי תובעים נוספים (להלן - "התובעים החדשים"), שלא היו בעלי דין בהליכים הקודמים ולפיכך לא חל עליהם סעיפי הבוררות שבהסכם השני.

בפסק ביניים שנתנו הבוררים, הוחלט כי "ההסכם (הכוונה להסכם השני כהגדרתו דלעיל - י.ט.) אינו חל על התובעים החדשים ולפיכך - - - קובעים אנו כי הצדדים להסכם הבוררות הם אך ורק התובעים אשר היו צד להליך בפני בית המשפט בת.א. 321/93". כן החליטו הבוררים, ברוב דעות, כי על פי הסכם הבוררות מוסמכים הם -

"לדון אך באלה:

30.1. הזכות לפינוי - לגבי אותם הדיירים החפצים בפינוי ואשר לא הוסכם בין הצדדים על זכותם להתפנות.

30.2. שיעור הפיצוי - לגבי אותם דיירים אשר נקבע ע"י הבוררים כי זכאים הם לפינוי וכן לגבי אותם דיירים אשר הוסכם בין הצדדים על פינויים אך לא הייתה הסכמה בין הצדדים על גובה הפיצוי המגיע להם" (עמ' 5 לפסק הבוררות).

בעקבות פסק הביניים של הבוררים, הגישה ביום 20.9.95 קבוצה של 156 דיירים - שהם חלק מקבוצת התובעים הראשונים והתובעים החדשים יחד - תביעת פיצויים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד כל יתר בעלי הדין בבקשה שלפני. מאוחר יותר צורפו לתביעה דיירים נוספים כך שבבקשה שלפני מספרם הוא 206, הם המשיבים מס' 2. המבקשים בבקשה שלפני ביקשו למחוק את התביעה נגדם ולהעביר את הדיון בתביעה - כנגד חברת התחנה בלבד - לבוררות. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם ומכאן בקשתם להרשות להם לערער. המשיבים השיבו על הבקשה.

דין הבקשה להדחות.

4.אקדים ואציין כי לא היתה עילה לבקש את מחיקתה של התביעה, בין לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- ובין אחרת ולפיכך צדק בית המשפט המחוזי בדחותו חלק זה של הבקשה.

גם בבקשת המבקשים להעביר את הדיון לבוררות, אין ממש. ראשית, המבקשים לא ביקשו להעביר את כל הדיון לבוררות, אלא ביקשו שהבוררות תתקיים בין חלק מבעלי הדין בלבד - חברת התחנה והמשיבים מס' 2. כזאת לא יכלו לבקש. שנית, בקשה כזאת, צריכה להבחן לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן - "החוק"), לפיו:

"5. (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות

וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך

- - -

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות" (ההדגשה שלי - י.ט.).

בעניננו לא מתקיימים תנאי הסעיף. כפי שנראה בהמשך, תביעת הפיצויים שהוגשה לבית המשפט קמא אינה "בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות"; הן משום שההסכם השני אינו חל על דיירים שלא היו צד לו (ראה להלן בסעיף 5) והן משום שתביעות הדיירים המסרבים להתפנות מדירותיהם, אינן חלק מהסכסוך שעל פי ההסכם השני הוסכם למסור לבוררות (ראה להלן בסעיף 6).

זאת ועוד. כאמור, לפי סעיף 5 (א) לחוק, יעוכבו ההליכים לפי בקשת בעל דין " שהוא צד להסכם הבוררות" . המבקשים שלפנינו, אינם צד להסכם השני, הכולל את הסכם הבוררות, אף על פי שהיו בעלי דין בהליכים הקודמים, שהביאו לחתימתו. כמו כן, נוטה אנכי לדעה כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות (סעיף 5 (ג) לחוק, שצוטט לעיל). זאת, בשל מורכבותם של ההליכים ובשל החשש שבעקבות פסק הביניים שנתנו לא ידונו הבוררים בתביעותיהם של חלק מהתובעים.

5.המבקשים טוענים, שההסכם השני - שניתן לו, כאמור, תוקף של פסק דין - מקים מעשה בית דין המחייב גם את התובעים החדשים, אף על פי שאלה לא חתמו עליו. בבקשתם מסתמכים המבקשים גם על הדברים שאמרתי בפסק דיני בע"א 431/80 רוזנברג ואח' נ' חזן פ"ד לה (2) 757:

"הרעיון, שלפיו, למרות חוסר הזהות בין בעלי הדין, קיימת זהות אחרת מבחינה משפטית, שדי בה כדי להשתיק את ה'קרוב לעניין', הורחב בפסיקתו של בית-משפט זה, בעקבות ההלכה הפסוקה בארצות-הברית, ויש ואנו מרחיבים תחולתו של השתק עקב מעשה-בית-דין, ומשתיקים אדם, שלא היה בעל-דין במשפט קודם, כאשר הצדק מחייב זאת (ע"א 440/70 ; ע"א 718/75 ; ע"א 165/76).

"קרבת עניין" ( PRIVITY ) כזאת קיימת כאן, תרתי משמע, מכוח העובדה, שהמערערים הם הורי אביה של המשיבה (על כך לא נמצאו עוררים), ובנסיבות העניין הצדק מחייב, שאותו מעשה-בית-דין, שנוצר בין המשיבה לבין בנם, ישתיק גם אותם.

לכך יש להעיר, כי לאותו כלל, לפיו משתיקים אדם שלא היה בעל-דין במשפט קודם, יש לעשות, לדעתי, סייג , שבאותו משפט קודם הייתה ההתדיינות כנה, וההכרעה הייתה בריב אמיתי (ראה פסק-דיני בת"א (ב"ש) 639/76 , בעמ' 339)".

גם טענה זאת יש לדחות. באותו פסק דין, כמו גם בשאר המקורות עליהם מסתמכים המבקשים בבקשתם (עיין, פרופ' נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי , הוצאת רמות, עמ' 375), היה מדובר בממצאים ובמסקנות שנקבעו בהליך מסויים שנטען שהם מחייבים גם בעל דין בהליך אחר. אין הדבר כן כאן. בעניננו מדובר בהסכם - הוא ההסכם השני, שבעקבותיו נמחקה התביעה בת.א. 321/93 - שלא בא לקבוע עובדה או טענה לעיצומן של המחלוקות, אלא בא רק לקבוע דרך ליישב את הסכסוכים בין מי שהיו בעלי דין באותה תובענה. אין בכוחו של הסדר דיוני כזה לחייב מי שלא היה צד לו ואין בכוחו לשלול ממתדיינים שלא היו צד להסדר את זכותם להתדיין בדרך שהם בוחרים בה.

6.יש לדחות גם את טענתם של המבקשים כי ההסכם השני חוסם את דרכם של התובעים הראשונים מלהגיש תביעה לבית המשפט ומחייב אותם להזקק רק להליכי בוררות. כפי שנכתב במפורש בהסכם, להפוכו של דבר, "אם לא יוסכם על העברת דרישות הדיירים להחלטתו של הבורר, יגישו הדיירים החפצים בכך תובענה ו/או תובענות לבית המשפט" (ההדגשה שלי - י.ט.) (סעיף 3.5 להסכם השני, שצוטט בסעיף 2 לעיל).

7.לכל אלה יש להוסיף שהמשיבים מס' 2 הודיעו בתשובתם כי בעבר היו מוכנים להעביר את הדיון לבוררות, אולם היום אין הם מעונינים בכך. זאת משום שהליכי הבוררות עומדים להסתיים ואילו הדיון בבית המשפט נמצא בעיצומו. אין, אפוא, הצדקה להפנות את הצדדים לבקשה שבפני להליכי בוררות. כאמור לעיל, הוגשה התביעה הנדונה אחרי שחלק מהתובעים היו מוכנים להתדיין בבוררות, אולם בשל התנגדותה של חברת התחנה החליטו הבוררים שאין להם סמכות לדון בעניינם.

הוא הדין בטענה שיש לראות בהסכם הראשון הסכם לטובת צד שלישי, שהם המשיבים מס' 2. הסכם בוררות, בתור שכזה בלבד, אינו בגדר הסכם לטובת צד שלישי שלא חתם עליו, המחייב אותו מטעם זה. לא תמיד ולא בהכרח "טובתו" של הצד השלישי היא בבירור המחלוקת בהליכי בוררות במקום בהליכים בבית המשפט.

8.אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, טוב היה לו לסכסוך אם היה מתברר במסגרת דיונית אחת. זאת היתה גם תקוותי כאשר הצעתי לבעלי הדין לנסות ליישב בהסכמה את חילוקי הדעות ולהגיע להסדר דיוני מוסכם. אולם, במצב שנוצר נראה שאי אפשר למנוע את הפיצול. מובנת גם תרעומתה של העיריה, שקיוותה כי בעקבות ההסכם הראשון ייושב הסכסוך בין חברת התחנה לבין הדיירים, בלי לגרור אותה לבירורים המשפטיים. אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, טענה זאת אינה ענין להליך הנדון.

9.הבקשה להרשות ערעור נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים מס' 2 בבקשה בסך 20,000 ש"ח. בנסיבות הענין לא יפסקו הוצאות לשאר המשיבים.