בש"פ 1913/00 ראאיד מחיסין נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בשל עבירות של איומים, תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות ונסיון פציעה בנסיבות מחמירות, שנעברו כלפי אשתו. לפי הנטען, בתמצית, הפיל העורר את אשתו על הריצפה הניף עליה סכין ואמר לה שידקור אותה ויהרוג אותה. משלא עלה הדבר בידיו הפיל את הסכין על הריצפה, לחץ על צווארה של המתלוננת, היכה בה באגרופיו וכן בעט בגבה.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום (כבוד השופט ר' כרמל), בהחלטתו מיום 8.3.2000, קבע תנאים לשחרורו של העורר וכן את הערבויות וסכום ההפקדה שעליו להפקיד. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש), בהחלטתו מיום 9.3.2000, ביטל את החלטתו של בית משפט השלום וציוה לעצור אותו עד תום ההליכים. העורר ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

2.בא כוחו של העורר לא חלק על כך שיש ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות וכי מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות, אולם, לדעתו, לא שקל בית המשפט המחוזי כראוי את האפשרות לנקוט חלופה למעצר. לענין זה הדגיש כי לפני הפרשה שבגינה הוגש על העורר כתב האישום לא הוגשו נגדו כל תלונות מסוג זה. עוד הדגיש כי לעורר אין עבר פלילי, להוציא הרשעה בהחזקת נשק שלא כדין משנת 1986, שבגינה הוטל עליו קנס פעוט; הוא עובד בעבודה קבועה ומפרנס את משפחתו בכבוד ואף בתסקיר המעצר שהוגש עליו נכללה המלצה לשחררו לחלופת מעצר.

בא כוח העורר הוסיף כי אביה של המתלוננת, שהוא דודו של העורר, מוכן לערוב לו ונכונות זאת מדברת לזכותו. כמו כן מבקרת אותו המתלוננת בבית הכלא והתייצבה גם לדיונים בערכאות השונות, וגם עובדה זאת מדברת לזכותו.

3.קראתי בעיון את החלטתו המפורטת והמנומקת של בית משפט השלום שסבר כי ניתן להורות על חלופה שתבטיח את שלומה של המתלוננת. זאת, לאור נסיבות הענין, עמדת שירות המבחן ונכונותם של בני המשפחה הקרובים ליטול חלק בהליך השחרור וההפרדה בין בני הזוג. לעומתו סבר בית המשפט המחוזי - בהחלטתו המשכנעת - ש"כל אימת שבית המשפט משתכנע כי קיים פוטנציאל של סכנה מוחשית למתלוננת חובה עליו לדאוג לשלומה ולבטחונה ויעדיפם על שמירת חירותו של הנאשם". עוד אמר על העורר ש"אם בגין הערה של מה בכך, הוא תוקף אותה בצורה כזו, מה היה קורה אילו היה מדובר בסכסוך יותר רציני?".

דומה ששתי החלטות אלה - שכל אחת מהן הגיונה עימה - ממחישות היטב את השיקולים הסותרים והמתנגשים כאשר דן בית המשפט בשאלה אם לעצור בן זוג שפגע בבן זוגו, או לשחררו בערובה ובתנאי שחרור. במצבים כאלה לא קל לאמוד את הסיכוי להתממשותו של סיכון, כשם שלא קל להעריך את השפעתו של מעצר ממושך על מערך היחסים בין בני המשפחה לטווח ארוך. בסופו של דבר, ולא בלי היסוסים, הגעתי למסקנה שיש הצדקה לנקוט כאן חלופה למעצר, תוך הכבדה משמעותית של תנאי השחרור. לענין זה סבורני כי באיזון הכולל של השיקולים יש לייחס משקל רב לכך שמדובר בעורר כבן 33 שנים, ללא הרשעות קודמות, שהוא והמתלוננת נשואים כארבע עשרה שנים ולהם ארבעה ילדים קטנים, וכי לפי תסקיר המעצר היה האירוע הנדון, כנראה, האירוע האלים הקשה הראשון בין בני הזוג. אם צופים אל הסיכוי לשקם את המשפחה ולא רק אל ההרתעה והמניעה ראוי לנקוט דרך שפגיעתה בחירותו של העורר - וממילא, גם בטובתה של המשפחה, כפי שאני רואה אותה - תהיה פחותה ממעצר.

4.לפיכך אני מורה כי העורר יוכל להשתחרר מן המעצר בתנאים ובערובות שקבע בית משפט השלום, כפוף לשינויים הבאים:

א.העורר יישב בבית שיקבע בשכונת בית חנינא ולא ייצא ממנו במשך כל שעות היממה. וכן -

ב.דודו של העורר, שהוא אביה של המתלוננת, או דוד אחר שלו, ישהו אתו בבית שבו ישהה ויתחייבו להודיע למשטרה מיד, על כל מקרה של הפרה של תנאי השחרור. להבטחת התחייבותם יחתמו על ערבות על סך 15,000 ש"ח.